זהו ביתי ובו גדלתי,פה התחנכתי וכאן את ילדותי נתתי.
כאן נפתחתי לחיים אמתיים,מציאותיים והכי חשוב לחיים הטובים.
זהו בית שנותן, שמעניק ושמקדיש לך.
זהו מקום כמו באגדות, עוברים מכשולים וקשיים מסוימים ,אך תמיד הסוף מסתיים כסוף טוב.
אך הפעם זהו סוף אמיתי, סוף שקשה לתאר את גודלו, אם בכאב ובגעגועים בחוויות ובריגושים.
בתחילת דרכי פה לא ידעתי לאן מועדות הן פני לאיזה כיוון אני פונה ולאיזה דרך אליה אני צועדת.
כשהגעתי כתלמידה וחניכה חדשה, לא הכרתי את משמעות המילה "פנימייה"
מהם התנאים ומה בעצם האנשים המבוגרים האלו רוצים ממני.
כאן אני הכרתי חברות וחברים חדשים,מעדות ומתרביות שונות,
שלעולם לא חשבתי שאיתם אני יחיה ובמיוחד שאיתם אני יהיה שותפה לחדר.
פתאום כל ההתחייבויות הללו, העצמאות הזו נראו לי כמפחידות וכמאיימות.
אם זו החובה שלי להגיע לבית הספר בשעות שנראו לי כמוקדמות מידי,הכנת שיעורי הבית,ארוחות חובה,כיבוי אורות.
וכל החופש שניתן לי בזאת שאני נמצאת בפנימייה ללא הורה שצמוד אליי ,
בלי אחים גדולים שיציקו לי ושיאמרו לי תמיד מה לעשות ואיפה להיות,
ובקיצור ההתחלה פה נראתה לי כטיול שנתי מתמשך.
החופש הזה והעצמאות הזאת,לעיתים אינה סחפה אותי למקומות נכונים,
למעשים ולצעדים נכונים שאותם הייתי צריכה לעשות.
אך תמיד,אבל תמיד,היה מי שיראה לי וידריך אותי לדרך הישיר,
וכי תמיד היה מי שיכוון אותי ויגיד לי לאן!
במשך היותי פה כחניכה וכתלמידה בנחלת יהודה,התבגרתי ועברתי שינויים רבים,
שכיום אוכל אני לומר בגאווה שהיו הם, אך ורק לטובה.
אך גם זאת,לא בזכות עצמי בלבד,אלא בזכות האנשים המקסימים האלה שעד היום עומדים הם לצידי,
וכי עד היום הם נותנים ומעניקים לי מעצמם,ללא שום סימני התייאשות אלא עם חיוך רחב וכוח,
אם בלימודים ואם בתפקודי היומיומי.
לאותם אנשים אלו,אני רוצה להודות ובפניהם מורידה אני את הכובע.
אנשי הצוות וההנהלה,תודה רבה לכם על מאמציכם ותרומתכם,תודה רבה על שהענקתם לי
דבר גדול וחשוב שאיתי לעולם יישאר ואף פעם לא יעזוב.
החוויות,הכיף,ההנאות,הטיולים,החברים,ההתרגשויות ובמיוחד הזיכרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה