פתאום מסיימים

כבר שנים שמחכים לרגע
ובכל זאת הוא בא כל כך פתאום.
מסתכלים למטה על אלו שמתחת
אלו שבליבם מקנאים בנו על שהגענו
אל אותו הסוף.

 

ואנו, קצת עצובים בשבילנו
כי צריך ללכת החוצה,
אל הלא מוכר.
ואנו לא כל כך מרגישים
שאנו מספיק יודעים ומוכנים.

 

אנו לוקחים איתנו את כל מה שקיבלנו,
לוקחים את החוויות שחווינו,
בחדר האוכל, בבית הספר, במדשאות

 

בחדרים, במגרשים וסתם בין השבילים.

 

והחוויות הרבות שלנו,
באות תמיד עטופות בגוונים של הערכה רבה.
לחברים, למורים ולמדריכים.
שחלקו איתנו את אותם הרגעים.
ולכן לא נרבה לומר תודות לכל אלו ידידנו
מעשינו בעתיד יעשו זאת עבורנו.