לפני שנים רבות חי במדינה אחת מלך חכם ומאושר.
דבר אחד בלבד העיב על חייו לעת זקנה – לא היו לו ילדים.
הדאגה להמשך השושלת העיקה על ליבו.
והנה החליט: "אבחר לי בילד הטוב והישר ביותר במדינתי ואמנה אותו ליורש העצר שלי".
הוא צווה לחלק לילדים זרעים של פרחים והודיע:
"מי אשר יצליח לגדל מזרעים אלה את הפרחים היפים ביותר, יהיה לי לבן".
כל הילדים הטמינו את הזרעים באדמה שבעציצים והישקו אותם השכם וערב.
גם הילד סון-איר טיפל בזרעים בשקדנות ובמסירות רבה,
אך חלף שבוע, חלפו שבועיים, חלף חודש והזרעים לא הכו שורשים ולא צמחו.
סון איר הצטער מאוד. מה משונה הדבר – חשב.
הוא ניסה את כל מה שאפשר בשביל שהזרעים יצליחו לגדול -
הוא החליף את האדמה אשר בעציץ והעביר לתוכה את הזרעים.אך ללא הועיל.
בעציץ לא נראה כל סימן לצמיחה.
הוא שם דשן, החליף את העציץ, שם אותו בצל, שם אותו בשמש
שם את העציץ למרגלות מיטתו כדי להגן עליו מהרוח...
שום דבר לא עזר...
הגיע היום המיועד שנקבע על ידי המלך לבחור בעציץ היפה ביותר.
באותו יום לבשה עיר הבירה חג לכבוד המאורע ודמתה לגן פרחים ססגוני ומרהיב עין.
המוני ילדים לבושים במיטב בגדיהם עם עציצי פרחים יפהפיים
בידיהם נהרו לכיוון ארמון המלך.
כל אחד מהם השתוקק להיבחר ליורש העצר, והמתין בהתרגשות רבה לבואו של המלך.
והנה נשמעו תרועות חצוצרות והמלך הופיע.
הנאספים הריעו לכבודו וקדמו את פניו בהערצה.
אך מה קרה?
מדוע לא הביעו פני המלך אף צל של שמחה כשחלף על יד הילדים עם עציצי הפרחים היפהפיים?
מדוע חתומה הייתה ארשת פניו?
אך פתאום נעצר המלך על יד ילד.
היה זה סון-איר שעמד עם דמעות בעיניו ועציץ ריק בידיו.
"מה לך ילד"? שאל המלך, "איך זה אתה מעז להגיע אליי עם עציץ ריק !"
בקול בוכים סיפר סון-איר למלך כיצד טיפל בזרעים במסירות רבה,
אך ללא הצלחה.
כאשר שמע המלך את תשובת סון-איר, התרגש מאוד.
הוא הסתכל בילד וראה לפניו פנים גלויים והבעה של תום ויושר בעיניו.
זיק של תקווה התעורר בליבו:
"ילד זה ראוי לרשת את כסא מלכותי".
ואז חיבק המלך ברוך את סון איר,
הרים אותו בידיו וקרא בקול חגיגי:
"הנה הוא הילד הישר ותמים הלב"!
האנשים נדהמו. לחש-רחש עבר ביניהם: הא-כיצד? איך יתכן?
מדוע זה ניצח דווקא הילד עם העציץ הריק?
והמלך הסביר: "אנשים, הזרעים שחולקו לילדים היו מבושלים ולא יכלו לנבוט".
הכל קבלו את דבריי המלך בהבנה והניעו את ראשיהם לאות הסכמה.
והילדים שעמדו עם עציצי הפרחים היפהפיים
הורידו ראשיהם ופניהם הסמיקו מרוב בושה.
הרי הם הטמינו באדמה זרעים אחרים......
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה