פעם אחת. לפני שנים רבות,
חיו איש ואישה אשר זה עתה התחתנו.
עודם לבושים בבגדי הכלולות המפוארים ישבו השניים לנוח,
אחרון האורחים עוזב את הבית.
"יקירי," פנתה האישה לבעלה.
"אנא לך סגור את הדלת.
רואה אני כי נשארה פתוחה!"
"שאני אסגור את הדלת?!" אמר החתן,
"אני, בבגדי החתן המפוארים שלי עם אבנט המשי שאין ערוך לו והפגיון המשופץ אבנים יקרות.
איך עלה דבר כזה בדעתך: כנראה שיצאת מדעתך, לכי את וסגרי את הדלת!"
"כך!" קראה האישה. "רצונך שאהיה לך לשפחה?
יצור נאה שכמוני, לבושה משי כה משובח,
שאקום לסגור את הדלת הפונה לרחוב? ל
א ולא! לך אתה וסגור את הדלת".
"לכי את!" צעק הבעל.
"לך אתה!" צעקה האישה.
כך התווכחו והתווכחו עד אשר אמרה האישה:
"הנה עלה רעיון במוחי הבה נשב שנינו ונשתוק.
הראשון בינינו שידבר הוא זה שיסגור את הדלת."
הסכים הבעל. וכך ישבו השניים על הספות זה מול זו, סגרו פיותיהם ושתקו.
חלפה שעה ועוד שעה...
והנה עברה חבורת שודדים ליד הבית.
ראו השודדים שהדלת פתוחה,
התגנבו בשקט לתוך הבית שנראה להם עזוב,
והחלו להעמיס על עצמם את מתנות הנישואים וחפצי ערך מכל הבא ליד.
הבעל ואשתו שמעו אותם נכנסים,
אך אף אחד מהם לא רצה להיות הראשון שיפתח את פיו לדבר.
המשיכו שניהם לשבת זה מול זו ולשתוק.
עברו השודדים מחדר לחדר עד אשר הגיעו את חדרם של בני הזוג.
והשניים עדיין יושבים שותקים ודוממים זה מול זו, עד כי השודדים חשבו אותם לפסלי שעווה.
מיד הסירו את השטיחים מתחתיהם ואת התכשיטים מידיהם.
והשניים ממשיכים לשבת דוממים ולא מוציאים הגה מפיהם.
השודדים נמלטו עם שללם,
והבעל העקשן ואשתו העקשנית המשיכו לשבת
זה מול זו כל הלילה כולו מבלי להוציא מלה מפיהם.
והנה, כאשר זרחה השמש, עבר שוטר ליד הבית.
ראה שדלת הבית פתוחה ונכנס פנימה.
עבר מחדר לחדר עד אשר הגיע אל הזוג ושאל אותם:
"מה מתרחש כאן?" אך השניים לא השיבו והמשיכו לשתוק.
השוטר הזעיק תגבורת, והשוטרים הרבים שבאו ניסו לדובב את האיש והאישה
אך השניים יושבים וממשיכים לשתוק.
עד אשר לבסוף פקעה סבלנותו של מפקד המשטרה והוא פקד בכעס רב על אחד מאנשיו:
"סטור לו לטיפש הזה סטירה אחת או שתיים, אולי אז תשוב אליו בינתו".
לשמע המלים הללו לא יכלה האישה להתאפק עוד וקראה בקול:
"לא ולא! אל תכו אותו! זה בעלי!"
"אהה!" קרא הבעל במהירות, "זכיתי! לכי וסגרי את הדלת!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה