העלה האחרון / או הנרי

ברובע קטן, ממערב לכיכר וושינגטון, הרחובות השתגעו ופיצלו עצמם לרצועות דקות ולעקומות מוזרות. 
כל רחוב חוצה את עצמו פעם או פעמיים.
מספרים כי אמן זיהה פעם אפשרות מעניינת ברחוב הזה-
הוא שיער שמוכר הצבעים שיגיע לגבות את החוב על צבעים נייר וקנבס, יאבד את דרכו בהולכו במסלול הרחוב, וכך יחזור לחנותו מבלי שפרוטה שולמה על החשבון!

כך, החלו חיש מתגנבים לגריניץ' ווילאג' הישנה והטובה אנשי אומנות, משחרים לחלונות מרובי אור, מבנים מהמאה השמונה-עשרה, עליות גג הולנדיות ושכר דירה נמוך.
אחר כך הם ייבאו מהשדרה השישית כמה ספלים וסירים, לחימום האוכל, והפכו ל"מושבה".

בראש מבנה לבנים שפוף, בן שלוש קומות, סו וג'ונסי החזיקו סטודיו.
"ג'ונסי" היה שם חיבה לג'ואנה.
האחת הייתה ממיין; השנייה מקליפורניה.
הן נפגשו  ליד השולחן ב"דלמוניקו'ס" של השדירה השמינית, ומצאו את טעמן באומנות, סלט עלים ועיצוב שרוולים כה קרוב, שהסטודיו המשותף היה תוצאה בלתי נמנעת.

זה היה בנובמבר. זר קר ובלתי נראה, שהרופאים כינו דלקת-ריאות, התהלך לו במושבה, נוגע פה ושם במישהו באצבעות הקרח שלו.
בצד המזרחי המחסל הזה צעד נמרצות, מכניע את קורבנותיו בהמוניהם, אבל במבוך הצר והטחוב של ה"מקומות" הילכו רגליו לאט.

מר דלקת-ריאות לא היה מה שתקראו ג'נטלמן אבירי.
אישה זערורית, הייתה בקושי צָיִד ראוי לַלא-יוצלח קצר הנשימה ואדום האגרוף.
אבל בכל זאת בג'ונסי הוא הלם; והיא שכבה, בקושי נעה, על שלד מיטתה הצבוע, מביטה מבעד לשמשות החלון ההולנדי על הקיר הערום של בית הלבנים הסמוך.

בוקר אחד הרופא העסוק ביקש את סו למסדרון, עם גבה אפורה, פרועה.

"הסיכוי שלה הוא אחד לעשר"  אמר, בנערו את הכספית במדחום. "והסיכוי הזה הוא רק בעבור רצונה לחיות. האופן הזה שבו אנשים מוכנים למהר ולמות וכבר מסתדרים בשכיבה לצד הקבר עושה צחוק מכל התרופות שלנו.
הליידי הקטנה שלך גמרה בדעתה שהיא לא תבריא. היש משהו שמטריד את מנוחתה?"
"היא – היא רצתה לצייר את מפרץ נפולי יום אחד" אמרה סו.
"לצייר? – שטויות! היש משהו בראשה ששווה לחשוב עליו פעמיים – גבר למשל?"
"גבר?" אמרה סו, מאנפפת בקולה. "האם גבר שווה – אבל לא, דוקטור, אין דבר ממין זה."
"אם כך, זו החולשה" אמר הרופא. "אני אעשה כל מה שהמדע יכול להציע.
אבל כל פעם שחולה שלי מתחילה למנות את הכרכרות בתהלוכת הלוויה שלה, אני מחסיר חמישים אחוז מכוח המרפא של התרופות.
אם תצליחי לגרום לה לגלות עניין בחיים , לדוגמא לשאול שאלה על האופנה החדשה של החורף, אבטיח לך סיכוי של אחד לחמש עבורה, במקום אחד לעשר."

לאחר שהרופא עזב, סו הלכה לחדר העבודה ודמעותיה הפכו ממחטה יפנית לעיסת נייר.
אז היא צעדה נמרצות לחדר של ג'ונסי עם לוח הציור שלה, שורקת שיר עליז.

ג'ונסי שכבה, בקושי מעלה קמט במצעים, עם פניה בכיוון החלון. סו הפסיקה לשרוק, חושבת שהיא ישנה.

היא העמידה את הלוח, והתחילה ציור דיו שנועד לאייר סיפור למגזין. אמנים צעירים חייבים לסלול את דרכם לאמנות על ידי ציור איורים לסיפורים שכותבים סופרים צעירים כדי לסלול את דרכם לספרות.

סו הייתה עסוקה בציור זוג מכנסי רכיבה אלגנטיים ומשקפיים על דמות הגיבור, בוקר מאיידהו,
כאשר שמעה צליל נמוך, שחזר מספר פעמים. היא מיהרה לגשת אל המיטה.

 עיניה של ג'ונסי היו פקוחות לרווחה. היא הביטה אל מחוץ לחלון וספרה – ספרה אחורנית.
"שניים עשר" היא אמרה, ומעט אחר כך "אחד עשר", ואז "עשרה", ו "תשעה", ואז "שמונה" ו"שבעה" כמעט יחדיו.

סו התבוננה מודאגת אל מחוץ לחלון. מה היה שם לספור? הייתה רק חצר ערומה וצחיחה לצפות בה, והקיר הריק של בניין הלבנים במרחק של שבעה מטרים. שיח קיסוס זקן, זקן, מסובַך ונרקב בשורשיו, טיפס עד למחצית גובה קיר הלבנים. נשימת הסתיו הקרה תלשה את עליו, עד שענפי שלדו נאחזו, ערומים כמעט לגמרי, בלבנים המתפוררות.

"מה הדבר, יקירה?" שאלה סו.

"ששה", אמרה ג'ונסי, כמעט בלחישה. " הם נופלים מהר יותר עכשיו. לפני שלושה ימים היו כמעט מאה. כאב לי הראש לספור אותם. אבל עכשיו זה קל. הנה הלך עוד אחד. נותרו רק חמישה עכשיו."
"חמישה מה, יקירה? ספרי לסוּ שלך."
"עלים. על שיח הקיסוס. כשהאחרון יפול, גם אני אלך. 
אני יודעת זאת כבר שלושה ימים. הרופא לא אמר לך?"

"או, באמת, מעולם לא שמעתי כאלו שטויות," התלוננה סו בבוז מפואר.
"מה הקשר בין עלים של קיסוס זקן להחלמתך? ואת אהבת את השיח הזה כל כך, ילדה שובבה.
אל תהיי אווזה טפשה.
היי, הרופא אמר לי הבוקר שסיכוייך להבריא בקרוב הם – בואי נראה מה בדיוק הוא אמר – הוא אמר שהסיכויים הם עשר לאחד!
היי, זה סיכוי טוב כמעט כמו שיש לנו בניו-יורק כשאנו נוסעות בחשמלית או הולכות ליד בניין חדש.
נסי לאכול מעט מרק עכשיו, ותני לסוּ שלך לחזור לציור שלה, כך שתוכל למכור אותו לעורך, ולקנות יין פורט לילדה החולה שלה, וצלעות לחמדנית הפרטית שבה."

"את לא צריכה להביא עוד יין," אמרה ג'ונסי, משאירה את עיניה נעוצות מחוץ לחלון. "הנה הלך עוד אחד. לא, אני לא רוצה מרק.
נשארו רק ארבעה. אני רוצה לראות את האחרון נופל לפני שיחשיך. אז אלך גם אני."

"ג'ונסי, יקירה,", אמרה סו, מתכופפת מעליה, "התבטיחי לי לשמור את עיניך סגורות, ולא להציץ מבעד לחלון עד שאגמור לעבוד? אני מוכרחה למסור את הציורים האלה עד מחר.
אני צריכה את האור, וָלא אני אמשוך מטה את הוילון."

"את לא יכולה לצייר בחדר השני?" שאלה ג'ונסי, קרה.

"אני מעדיפה להיות כאן לצידך," אמרה סו. "חוץ מזה, אני לא רוצה שתמשיכי להסתכל על העלים הטפשיים האלה."
"תגידי לי ברגע שתגמרי," אמרה ג'ונסי, סוגרת את עיניה, ושוכבת לבנה ודמומה כפסל שנותץ,
"כי אני רוצה לראות את האחרון נופל. אני עייפה מלחכות. אני עייפה מלחשוב. אני רוצה לעזוב את הכל, ולהפליג מטה מטה, בדיוק כאחד העלים המסכנים והעייפים האלה."
"נסי לישון," אמרה סו. "אני חייבת לקרוא לבֶּהְרְמָן, שישמש לי כמודל עבור הכורה הזקן.
אני חוזרת תוך דקה. אל תנסי לזוז עד שאחזור."

בהרמן הזקן היה צייר שגר בקומת הקרקע, מתחת.
הוא היה מעבר לשישים, ובעל זקן כמשה של מיכאלאנג'לו, שהסתלסל מטה מראש של סאטיר לאורך גוף של שדון.
בהרמן היה כשלון אומנותי.
ארבעים שנה הוא תפעל את מברשתו, מבלי להתקרב דיו לַדָבָר.
הוא היה תמיד על סף ציור יצירת מופת, אך עדיין לא התחילה אפילו.
במשך מספר שנים לא צייר כלום, למעט משיכת מכחול פה ושם לפרסומת זו או אחרת.
הוא השׂתכר מעט כמודל לאומנים הצעירים במושבה, שלא יכלו להרשות לעצמם לשלם למקצוען.
הוא הירבה בשתיית ג'ין, ועדיין דיבר על יצירת המופת הממשמשת ובאה.
לכל השאר הוא היה זקן קטן ונשכני, שבז מרות לכל גילוי של רכות, ושראה את עצמו ככלב שמירה המגן על שתי האומניות הצעירות בסטודיו שלמעלה.

סו מצאה את בהרמן מסריח מגרגרי ערער במאורתו האפלה למטה. בפינה אחת היה קנבס ריק מוצב על כן, ממתין עשרים וחמש שנים לקלוט את הקו הראשון של יצירת המופת.
היא סיפרה לו על הגחמה של ג'ונסי, ואיך היא פחדה שהיא, קלה ושברירית כעלה בעצמה, תרחף מכאן, כשאחיזתה הרופפת בעולם תחלש.
בהרמן הזקן, עיניו האדומות פשוט שוצפות, זעק את לעגו ומיאוסו מדמיונות אידיוטיים שכאלה.
"ואס!" צעק. "יש בעולם אנשים עם טפשוּת למות בגלל עלים נופלים משיח ארור? אני לא לשמוע על כזה דבר.
לא, אני לא עושה פוזה בשביל כורה ראש כרוב שלך. למה את מרשה למחשבה טיפשית הזאת להכנס אצלה במוח? אח, מיס יונסי המסכנה הזאת."

"היא מאוד חולה וחלשה," אמרה סו, "והחום הותיר את מוחה אובדני ומלא הזיות משונות. ובכן, מר בהרמן, אם אינך רוצה להיות מודל עבורי, אתה לא חייב. אבל אני חושבת שאתה אשמאי זקן - זקן ואיום."

"את בדיוק כמו אשה!" צרח בהרמן. "מי אמר אני לא עושה פוזה? לכי. אני בא אתך. חצי שעה אני מנסה להגיד אני מוכן לעשות פוזה. גוֹט! זה לא מקום בו מישהו כל כך טוב כמו מיס יונסי צריכה לשכב חולה. יום אחד אני לצייר יצירת מופת, וכולנו נלך מפה. גוֹט! כן."

ג'ונסי ישנה כשהם עלו. סו משכה את הוילון אל אדן החלון, והובילה את בהרמן לחדר השני. שם הם השקיפו בחשש מבעד לחלון על שיח הקיסוס. אז הם התבוננו לרגע אחד בשני מבלי לדבר.
גשם קר, עקשני, ירד, מעורב בשלג. בהרמן, בחולצתו הכחולה הישנה, התיישב ככורה על קומקום הפוך ששמש כסלע.

כשסו התעוררה למחרת בבוקר משינה של שעה, היא מצאה את ג'ונסי בוהה בוילון הירוק המורד בעיניים קהות ופעורות.
"משכי אותו למעלה; אני רוצה לראות" היא צוותה, בלחישה.
סו צייתה, בכבדות.

אבל, הו! לאחר הגשם המכה, והמשבים העזים של הרוח, שהשתוללו כל הלילה המתמשך,
עוד ניצב אל מול קיר הלבנים עלה קיסוס יחיד. 
הוא היה האחרון על השיח. עדיין ירוק כהה קרוב לגבעול, שפתו המשוננת זרועה בצהוב של התפרקות ודעיכה, הוא תלה באומץ מענף, כשבעה מטרים מעל הקרקע.

"זה האחרון," אמרה ג'ונסי. "הייתי בטוחה שהוא יפול במהלך הלילה. שמעתי את הרוח.
הוא יפול היום, ואני אמות באותו הזמן."
"יקירה, יקירה!" אמרה סו, מרכינה את ראשה הלֶאֶה אל הכרית, "חישבי עלי, אם לא על עצמך. מה אני אעשה?"
אבל ג'ונסי לא ענתה. הדבר הבודד ביותר בכל העולם כולו הוא נשמה המתכוננת למסעה המסתורי והרחוק.
ההזייה נראתה כאוחזת בה יותר ויותר, ככל שהקשרים שחיברו אותה לחברוּת ולארץ הלכו ונפרמו.
היום הלך וחלף, וגם מבעד לאור הדמדומים הן יכלו לראות את עלה הקיסוס הבודד נצמד לגבעולו, מנגד לקיר.
ואז, עם בוא הערב, שוב שוחררה רוח הצפון, והגשם עוד חבט כנגד החלונות, וקירקש בדרכו מטה מהמחילות ההולנדיות הנמוכות.
כשהיה מספיק אור, ג'ונסי, חסרת הרחמים, פקדה שהוילון יורם.
עלה הקיסוס היה עדיין שם. 

ג'ונסי שכבה מביטה בו במשך זמן רב. ואז היא קראה לסו, שהייתה בוחשת את מרק העוף שלה על כירת הגז.
"הייתי ילדה רעה סודי," אמרה ג'ונסי.
"משהו גרם לעלה האחרון להישאר שם כדי להראות לי איזו רשעה הייתי. 
לרצות למות זה חטא.
את יכולה להביא לי מעט מרק עכשיו, וגם  חלב עם קצת יין בפנים, וגם – לא; הביאי לי מראה קודם, ואז שימי מספר כרים מסביבי, ואני אשב לי ואתבונן בך מבשלת."
ושעה מאוחר יותר היא אמרה:
"סו, יום אחד אני מקווה לצייר את מפרץ נפולי."
הרופא בא אחר הצהריים, וסו מצאה תרוץ לצאת למסדרון בעקבותיו.

"סיכויים שווים," אמר הרופא, בלוקחו את ידה הדקה והרועדת של סו בשלו. " עם טיפול טוב, תנצחי.
ועכשיו אני חייב לראות מקרה אחר שיש לי, למטה. בהרמן, זה שמו – איזה אמן, נדמה לי. גם דלקת-ריאות.
הוא איש זקן, חלש, וההתקפה חריפה. אין תקווה עבורו; אבל הוא עובר לבית החולים היום, כדי להטיב את נוחותו."
ביום המחרת הרופא אמר לסו: "היא מחוץ לכלל סכנה. ניצחת. עכשיו תזונה והשגחה – זה הכל."

ובאחר הצהריים של אותו היום סו נגשה למיטה היכן שג'ונסי שכבה, סורגת בשביעות רצון שָל כחול מאוד וחסר תועלת מאוד, ושמה יד אחת סביבה, כריות והכל.
"יש לי משהו לספר לך, עכברונת לבנה," היא אמרה.
"מר בהרמן מת היום מדלקת-ראות בבית החולים. הוא היה חולה במשך יומיים בלבד.
השרת מצא אותו בחדרו בבוקר של היום הראשון, אחוז כאב. נעליו ובגדיו היו ספוגים מים, וקרים כקרח."

"אוי.." נזעקה ג'ונסי, "היכן היה בלילה כה נורא ?"

"הם מצאו עששית, עדיין בוערת, וסולם שנגרר ממקומו, וכמה מכחולים מפוזרים, ופָּלֵטָה שעליה מעורבבים צבעים ירוקים וצהובים, ו – הסתכלי מחוץ לחלון יקירה, על העלה האחרון שעל הקיר. 
לא תהית למה הוא מעולם לא רפרף או זז כשהרוח נשבה? 
אה, אהובה, זו יצירת המופת של בהרמן – הוא צייר אותה שם, בלילה בו נפל העלה האחרון.