השאלה האחרונה / אייזיק אסימוב
השאלה האחרונה נשאלה לראשונה, חצי בהומור, ב-21 למאי, 2061,
בתקופה שהאנושות נכנסה לתקופה של שגשוג.
השאלה נשאלה עקב הימור על חמישה דולר בזמן שתיית ויסקי עם סודה.
וכך זה קרה.
אלכסנדר אדל וברטראם לופוב היו שניים מהטכנאים הנאמנים של מחשב העל מולטי-ואק.
במגבלת יכולתם של בני האדם, הם הבינו מה מתרחש מאחורי המשטח הקר של המחשב אך כיוון ששום אדם לא יכל לתקן או לכוון את מולטי-ואק במהירות והדיוק הנדרשים, מולטי-ואק תיקן וכיוון את עצמו.
במשך עשורים, מולטי-ואק עזר לתכנן את הספינות ואת מסלולי הטיסה שאפשרו לאנושות להגיע לירח, למאדים, ולנוגה.
המשאבים הדלים של כדור-הארץ לא יכלו לתמוך במסעות חלל ארוכים יותר כיוון שהספינות צרכו אנרגיה רבה מדיי.
מולטי-ואק היה המחשב הראשון עם בינה מלאכותית.
הוא למד בהתחלה לענות על שאלות בסיסיות ואז בהדרגה על שאלות מתקדמות, וב-14 למאי, 2061, השיג פריצת דרך כאשר הצליח להבין בכוחות עצמו כיצד להמיר ולנצל את אנרגיית השמש בצורה מושלמת.
כמות האנרגיה שהושגה כתוצאה מטכנולוגיה חדשה זו הספיקה לכל בני האדם על פני כדור הארץ.
האנושות חגגה את ההישג המדהים הזה.
שבעה ימים לאחר ההכרזה הגדולה על ההישג, אדל ולופוב הצליחו סוף סוף להימלט משפע הכנסים והמסיבות ולהיפגש במרתף המעבדה.
הם הביאו בקבוק, ודאגתם הגדולה ביותר באותו רגע הייתה לנוח ולהירגע.
"זה מדהים כשחושבים על זה," אדל אמר. עייפות נכרה על פניו הרחבים.
הוא בחש את המשקה שלו באיטיות בעזרת מקל זכוכית, כשהוא מסתכל בקוביות הקרח הנעות בכבדות בתנועות מעגליות. "כל האנרגיה שהיינו צריכים לה אי פעם, לעולמי עולמים."
לופוב זקף את ראשו לצד אחד, תנועה שנהג לעשות כשתקף אותו מצב רוח לוחמני,
ומצב רוח זה תקף אותו ברגע זה, בחלקו מפני שהוא היה צריך לסחוב את הקרח והכוסות,
"לא לעולמים," הוא אמר.
"כן, נו, כמעט לעולמים. לפחות עד שהשמש תיגמר."
"זה לא לעולמים."
"טוב, בסדר. אז למיליארדי שנים. אולי עשרים מיליארד. מרוצה?!"
לופוב העביר את אצבעותיו דרך שיערו הדליל, על מנת לוודא שעדיין נשאר חלק ולגם מעט מן המשקה שלו.
"עשרים מיליארד שנים זה לא לעולמים. אתה יכול לסמוך על זה, הכל יסתיים כשהכוכבים ייגמרו. "
כעת תקף את אדל מצב רוח לוחמני. "לא בטוח שהכל יסתיים" הוא אמר.
"ולמה לא ?"
"זה לא הגיוני שכל היקום ייגמר סתם כך, לדעתי חייבת להיות מטרה כלשהי לדברים, תשאל אפילו את מולטי-ואק."
"מהי המטרה של הכל ? "
"כן, תשאל את מולטי-ואק. בוא נבחן את התעוזה שלך. מתערב איתך על 5 דולר שלשאלה הזאת לא תהיה לו תשובה"
אדל היה מספיק שתוי בשביל להסכים ותקתק את השאלה על המקלדת.
מולטי-ואק נדם כאילו מת. המסך התזזיתי שלו שפלט בדרך כלל תשובות באופן מיידי נראה היה כתקוע.
ואז, בדיוק כשהטכנאים המפוחדים חשבו שהמחשב שבק חיים, התרחשה פעילות על מסך המחשב.
תשובתו הייתה – "אין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, [האם להמשיך לחפש ?]".
"תמשיך לחפש" אישר לו לופוב בלחיצה החלטית על המקלדת. הם עזבו את המרתף ועלו בחזרה לחגיגות באולם.
עד הבוקר למחרת, השניים, שהיו טרודים בכאבי ראש, שכחו את המקרה.
ג'רוד, ג'רודין, ג'רודט1 וג'רודט2 הסתכלו במסך המלא כוכבים כשהוא משתנה במהלך קפיצה קדימה למרחק שנות אור באפס זמן.
בבת-אחת נעלמו כל הכוכבים שנראו כמו אבקה. כדור עגול גדול נראה במרכז המסך.
"זה X23," אמר ג'רוד בבטחה. כשידיו הדקות משולבות זו בזו מאחורי עורפו ופרקי האצבע שלו מלבינות.
שתי הג'רודיטיות הקטנות, הרגישו את הקפיצה דרך העל חלל בפעם הראשונה בחייהן.
הן ניסו להחביא את הצחקוקים שלהן ורדפו אחת אחרי השנייה בפרעות מסביב לאמם, תוך כדי השמעת צווחת, "הגענו לX23- ,הגענו ל-X23,הגענו ל-X23, הגענו.."
"שקט, ילדות," אמרה ג'רודין. "אתה בטוח ג'רוד?"
"במה יש לי להיות בטוח?" ג'רוד שאל, כשהוא מביט בבליטה של מתכת חסרת אופי שהייתה בדיוק מתחת לתקרה.
ג'רוד בקושי ידע דבר על המוט העבה מלבד שקראו לו מיקרו-ואק, שניתן לשאול אותו שאלות, שתפקידו לנווט את הספינה למקום שיועד לו מראש, שהוא מקבל אנרגיה מתחנות האנרגיה הפזורות בגלקסיה
ושהוא מחשב את המשוואות בשביל קפיצות העל חלל.
כל מה שג'רוד ומשפחתו צריכים היו לעשות זה לתת למחשב את היעד ולחכות באזור המגורים הנוח של הספינה.
עיניה של ג'רודין היו לחות כשהיא צפתה במסך.
"אני לא יכולה לשלוט בעצמי, אני מרגישה מוזרה שאני עוזבת את כדור הארץ."
"למה?" שאל ג'רוד "אין לנו כלום שם. יהיה לנו הכל ב-X23. לא נהיה לבד.
לפי המידע שמסר מיקרו-ואק יש כבר למעלה ממיליון אנשים על כוכב-הלכת הזה.
"אני יודעת, אני יודעת," אמרה ג'רודין באומללות.
ג'רודט1 הקטנה הצטרפה לשיחה, "המיקרו-ואק שלנו הוא המיקרו-ואק הטוב ביותר בעולם."
"גם אני חושב כך," אמר אביה, כשהוא פורע את שערה של ג'רודיט1.
זאת באמת הייתה הרגשה טובה לדעת שיש לך מחשב מיקרו-ואק ששייך לך,
וג'רוד שמח שהוא חי בדור שלו ולא בשום דור אחר.
כשאביו היה צעיר, מחשבי העל שהיו בנמצא, היו מחשבים ענקיים שתפסו חדר שלם.
ג'רוד חש מאושר, כמו שחש תמיד כשחשב אודות המיקרו-ואק האישי שלו שהכיל את כל הידע
ממולטי-ואק, אותו מחשב שאילף את השמש לראשונה ואפשר לאנושות להגיע לכוכבים.
"כל כך הרבה כוכבים, כל כך הרבה כוכבי-לכת," נאנחה ג'רודין,שקועה במחשבותיה.
"אני מניחה שמשפחות ימשיכו לאכלס כוכבי-לכת חדשים לעולמים, כפי שהם עושים עכשיו."
"לא לעולם," אמר ג'רוד, בחיוך.
"יום אחד, הכל יסתיים, בעוד מיליארדי שנים. הרבה מיליארדים, אפילו הכוכבים יגמרו. "
" אבא?" נבהלה ג'רודיט2. "אי אפשר פשוט לשים סוללה חדשה כמו ברובוט?"
"הכוכבים הם הסוללות, חמודה. כשהם יגמרו, לא יהיו יותר סוללות."
"אל תיתן להם, אבא. אל תיתן לכוכבים להיגמר." התחננה ג'רודיט2
"עכשיו תראה מה עשית" לחשה ג'רודיט, מרוגזת.
"איך אני הייתי צריך לדעת שזה יפחיד אותן?" ג'רוד לחש בחזרה.
"תשאל את מיקרו-ואק," בכתה ג'רודיט1. "תשאל אותו איך לעשות שהכל לא יסתיים"
"תנסה את זה," אמרה ג'רודיט. "זה ירגיע אותם." ג'רודט2 התחילה לבכות, גם כן.
ג'רוד משך בכתפיו. "טוב, טוב, חמודות. אני אשאל את מיקרו-ואק.
אל תדאגו, הוא ייתן לנו את התשובה."
הוא שאל את מיקרו-ואק, והתשובה הופיעה על המסך.
ג'רוד כיבה את המסך ואמר בעליזות, "אתן רואות, מיקרו-ואק אומר שהוא ידאג לכל דבר בעתו, אז אל תדאגו".
ג'רודין אמרה "ועכשיו הגיע הזמן ללכת לישון. אנחנו נגיע לביתנו החדש בקרוב."
בשעה שהבנות יצאו מהחדר הדליק ג'רוד את המסך וקרא שוב את תשובתו של המחשב -
"אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, [האם להמשיך לחפש ?]".
הוא משך בכתפיו ואישר למחשב להמשיך לחפש. X23 היה הישר לפנים.
VJ-X23 מלאמת' נעץ את מבטו לתוך עומקו השחור של המפה התלת מממדית של הגלקסיה ואמר,
"האם טיפשי מצדנו להיות מודאגים כל כך מהעניין?"
MQ-J17 מניקרון נענע את ראשו בשלילה.
"אני לא חושב כך. אתה יודע שיהיה פיצוץ אוכלוסין בגלקסיה שלנו בעוד חמש שנים עם קצב הריבוי הטבעי הנוכחי."
שניהם נראו כבני עשרים, שניהם היו גבוהים ובעלי צורה מושלמת.
"עדיין," אמר VJ-X23, "אני מהסס להגיש דו"ח כל כך פסימי למועצה הגלקטית."
"אני לא מסוגל לחשוב על שום דו"ח מסוג אחר. שיעורר אותם. אנחנו חייבים לעורר אותם."
VJ-X23 נאנח. "החלל אינסופי. יש מאה מיליארד גלקסיות שאנחנו יכולים לאכלס. אפילו יותר."
"מאה מיליארד זה לא 'אין-סוף' וגם מספר זה הולך ופוחת. תחשוב,
לפני עשרים אלף שנים האנושות רתמה לראשונה את אנרגיית השמש, וכמה מאות שנים אחרי, מסעות בין-כוכביים הפכו לברי מימוש.
זה לקח לאנושות מיליון שנים למלא כוכב-לכת אחד, ואז חמש עשרה אלף שנים למלאות את שאר הגלקסיה.
עכשיו האוכלוסייה מכפילה את עצמה כל עשר שנים"
VJ-X23 שיסע את דבריו "את זה אנחנו יכולים ליחס להיותנו בני אלמוות."
"בסדר. תופעת היותנו בני אלמוות קיימת ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון.
אני מודה שקיים בזה צד אפל, של האלמוות.
הואק הגלקטי פתר בעיות רבות עבורנו, אך כשפתר את בעיית הזקנה והמוות זה יצר בעיות רבות אחרות"
"אך אני מניח שלא הייתה רוצה לנטוש את החיים."
"בהחלט לא," אמר MQ-J17 בבטחה, " אני בהחלט לא מספיק מבוגר עדיין. בן כמה אתה?"
"מאתיים עשרים ושלש. ואתה?"
"אני עדיין מתחת למאתיים. אך בוא נחזור לבעיה שלי. האוכלוסייה מכפילה את עצמה כל עשר שנים.
ברגע שהגלקסיה תתמלא, ייקח לנו עוד עשר שנים למלא עוד אחת. במאה שנים, נמלא אלף גלקסיות. באלף שנים, מיליון גלקסיות. בעשרת אלפים שנים כל היקום הידוע יהיה מלא. מה אז? מה יהיה גורלה של האנושות בקצב הזה? "
"אני מניח שאם נדע את המהות שעומדת בבסיס קיומה של האנושות נהיה קרובים יותר לפתרון הבעיה שצופן העתיד "
"יכול להיות ... כדאי לנו לשאול את הואק הגלקטי. הוא אמור לדעת הכל "
הוא נעץ עיניו לעבר הנקודה השחורה שהייתה מוטבעת על גב ידו .
הנקודה הזאת לא הייתה מכשיר מתוחכם כשלעצמו, אך היא שימשה כאמצעי קשר דרך העל חלל לואק הגלקטי.
MQ-J17 לחץ על הנקודה ושאל את שאלתו. התשובה שהופיעה הייתה :
"אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, [האם להמשיך לחפש ?]".
MQ-J17 אישר למחשב להמשיך לחפש ושני האנשים חזרו לעבוד על הדו"ח למועצה הגלקטית.
_____________________
מחשבותיו של זי פריים התפרסו על פני הגלקסיה החדשה עם התעניינות מינימלית באין ספור הכוכבים שהיו פזורים בה כאבקה.
הוא לא ראה את זאת מעולם. האם יוכל אי פעם לראות את כולם? כל כך הרבה, כל אחד עם מטען האנושות שעליו.
יותר ויותר תמציתם של בני האדם נמצאו כאן, בחלל.
מחשבות, ולא גופות! הגופות של בני האלמוות נשארו על כוכבי הלכת, בהשהיה במשך מילוני שנים. לפעמים העירו אותם למטרת ביצוע פעילות גופנית אך זה נעשה לעיתים רחוקות יותר ויותר.
בני אדם מעטים נוצרו עכשיו על מנת להצטרף להמון החזק. אך מה זה משנה?
כבר היה מעט מקום ביקום בשביל עוד בני אדם.
זי פריים התעורר מהרהוריו כשהרגיש את מחשבותיו של יצור אחר מתקרב אליו.
"אני זי פריים," אמר זי פריים. "ואתה?"
"אני די סאב וואן. האם זוהי הגלקסיה שלך?"
"אנחנו פשוט קוראים לה הגלקסיה. ואתה?"
"גם אנחנו קוראים לה כך. כל בני האדם קוראים לגלקסיה שלהם 'הגלקסיה' ולא בכינוי אחר. למה לא?"
"נכון. מכיוון שכל הגלקסיות זהות זו לזו."
"אולי, אבל בכל זאת הייתה גלקסיה אחת שבה נוצר לראשונה האדם"
זי פריים התמלא בסקרנות לראות את הגלקסיה הזאת ושאל: "ואק אוניברסאלי! על איזה גלקסיה נוצר האדם?"
הואק האוניברסאלי שמע, מפני שעל כל כוכב לכת ובחלל היו מפוזרים קולטים מוכנים, וכל קולט היה מחובר דרך מרחב העל חלל לנקודה בלתי ידועה שם הואק האוניברסאלי שמר על עצמו מעל לכולם.
זי פריים הכיר רק אדם אחד שמחשבתיו חדרו למרחק שבו יכל לחוש את הואק האוניברסאלי, והוא דיווח על כדור זוהר, בגודל שני מטרים שקשה היה לראותו.
"אך איך זה יכל להיות כל הואק האוניברסאלי?" שאל אותו זי פריים.
"רובו," השיב לו, "נמצא בעל חלל. באיזו צורה הוא נמצא שם אינני מסוגל לדמיין."
ואף אחד אחר גם לא יכול, מפני שהיום בו האדם לקח, באיזה שהיא צורה, חלק בבניית הואק האוניברסאלי עבר מזמן.
כל ואק אוניברסאלי תכנן והרכיב את יורשו.
כל אחד, במשך מיליון השנים בהם היה קיים, או אולי יותר, צבר את הנתונים הנחוצים על מנת לבנות ואק אוניברסאלי חזק וטוב יותר. יורש מוכשר יותר, שלתוכו נכנס כל הידע והאישיות של קודמו.
הואק האוניברסאלי הפריע למחשבותיו של זי פריים, לא במילים אלא בהדרכה. מחשבותיו של זי פריים כוונו לתוך ים הגלקסיות ומתוכם גדלה גלקסיה אחת.
לפתע הכתה בו מחשבה. ממרחק אין סופי, אך בברור. "זו הגלקסיה המקורית של האדם."
אך בכל זאת היא זהה לשאר, וזי פריים דיכא את אכזבתו.
די סאב וואן, שמחשבותיו לוו את רעהו במסע, לפתע אמר, "ומהו הכוכב המקורי ממנו צמחה האנושות?"
הואק האוניברסאלי אמר, "הכוכב המקורי של האדם עבר סופרנובה. עכשיו הוא גמד לבן."
"האם האנשים שהיו עליו מתו?" זי פריים שאל, מזועזע ומבלי לחשוב.
הואק האוניברסאלי אמר, "כוכב לכת אחר הוכן בשביל הגופות הפיזיים והם הועברו בטרם עת כפי שתמיד קורה כשכוכבים מתים."
"כן כמובן," אמר זי פריים, אך הוא חש בתחושת אובדן שהציפה אותו בפתאומיות. המחשבות שלו שחררו את אחיזתם על הגלקסיה המקורית של האנושות, והיא קפצה בחזרה ואבדה את עצמה בין הנקודות המטושטשות.
הוא לא רצה לראות את הגלקסיה הזאת יותר לעולם.
די סאב וואן שאל, "מה קרה?"
"הכוכבים גוססים. הכוכב המקורי מת."
"הם כולם חייבים למות. למה לא?"
"אך כשכל האנרגיה תעלם, הגופות שלנו סוף סוף ימותו, ואתה ואני ביחד איתם."
"זה ייקח מיליוני שנים."
"אני לא רוצה שזה יקרה. ואק אוניברסאלי! למה הדברים מתקיימים אם בסופו של דבר הם עתידים להיעלם ?"
והואק האוניברסאלי ענה:
"אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, [האם להמשיך לחפש ?]".
זי פריים אישר לואק האוניברסלי להמשיך לחפש ומחשבותיו נמלטו בחזרה לגלקסיה שלו.
הוא לא חשב יותר על די סאב וואן, שגופו אולי מחכה על גלקסיה במרחק טריליון שנות אור או אולי על הכוכב שליד כוכבו של זי פריים. זה לא היה חשוב.
בצער, זי פריים החל לאסוף מימן בין כוכבי ממנו יכל לבנות כוכב קטן משלו.
אם הכוכבים חייבים למות, לפחות ניתן, בינתיים, לבנות כמה.
_____________________
האדם שקע בהרהוריו, מפני שבאופן מסוים, מנטלית, היה האדם אחד.
הוא מורכב מטריליון, טריליוני גופות נצחיות, כל אחת במקומה, כל אחת נחה בשקט ובלא הפרעות.
כל אחת טופלה בצורה מושלמת ובאופן אוטומטי. בזמן שמחשבות כל הגופות נמסו באופן חופשי והתמזגו אחת בשנייה, עד כדי כך שלא ניתן היה להבחין בין אחת לשנייה.
האדם אמר, "היקום גוסס."
האדם הסתכל בגלקסיות המעומעמת. הכוכבים הענקיים, בזבזנים, נעלמו מזמן, בעבר הרחוק העמום.
כעת כמעט כל הכוכבים היו גמדים לבנים, נמוגים לאבדון.
כוכבים חדשים נבנו מהאבק הבין כוכבי, חלקם מתהליכים טבעיים, חלקם בידי האדם בעצמו, ואלה גם נעלמים לאיטם. עדיין ניתן היה לרסק גמדים לבנים אחד בשני ומהכוחות העצומים שהשתחררו ליצור כוכב חדש.
אך רק כוכב אחד מכל אלף גמדים לבנים, וגם אלה ייעלמו יום אחד.
האדם אמר, "בחסכון מדוקדק, ובהנחיתו של הואק הקוסמי, האנרגיה שעדיין נשארה תספיק למיליארדי שנים."
"אך אפילו כך," אמר האדם, "בסופו של דבר הכל יסתיים. אינני יודע למה, אבל עובדה זו גורמת לי עצב רב.
גם אם הכל יסתיים הייתי שמח לדעת מהי המטרה שהייתה לקיום"
אמר האדם, " בואו נשאל את הואק הקוסמי."
הואק הקוסמי הקיף אותם, אך לא בחלל, אף שבריר ממנו לא היה בחלל. הוא היה עשוי כולו ממשהו שלא היה חומר ולא אנרגיה. שאלות לגבי גודלו ואופיו כבר לא היו ברות משמעות בשום אופן שהאדם יכל להבין.
"ואק קוסמי" שאל האדם, "מהו אותו הדבר שבשלו אנו מתקיימים ? "
הואק הקוסמי השיב, "אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, האם להמשיך לחפש ?".
הוסיף האדם "תמשיך לאסוף מידע."
הואק הקוסמי אמר, "אני אמשיך לעשות כן, אני כבר אוסף מידע במשך מאה מיליארד שנים. הקודמים שלי נשאלו את אותה שאלה פעמים רבות. כל הנתונים שיש לי עדיין אינם מספיקים."
"האם תגיע תקופה," שאל האדם, "שיהיו מספיק נתונים או שמא השאלה הזאת בלתי ניתנת לפתרון?"
הואק הקוסמי אמר, "אין בעיה שלא ניתנת לפתרון בכל תנאי מתקבל על הדעת."
אמר האדם, "מתי יהיו לך מספיק נתונים על מנת לפתור את הבעיה?"
הואק הקוסמי השיב,"אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות"
אמר האדם - "תמשיך לחפש, אנחנו נחכה."
_____________________
הכוכבים והגלקסיות מתו ונעלמו, והחלל נהיה שחור אחרי טריליוני שנים של בעירה.
אחד, אחד בני האדם מוזגו עם הואק, כל גוף פיסי איבד את זהותו המנטלית.
מחשבותיו של האדם האחרון עצרו לרגע לפני שהתמזגו, והוא הסתכל אל החלל שהיה ריק חוץ משאריותיו של כוכב חשוך אחרון ושום דבר אחר חוץ מחומר דק להפליא, שהוטרד לפעמים ע"י שאריות החום האחרונות ששאפו לאפס המוחלט.
האדם אמר, "ואק, האם זה הסוף? ואם כן, לשם מה היה הכל ?"
הואק אמר, "אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות אך אני אמשיך לחפש".
מחשבותיו של האדם האחרון התמזגו עם מחשב העל ורק הואק נשאר קיים.
_____________________
החומר והאנרגיה נגמרו ואיתם החלל והזמן.
כל המידע הקיים נגמר ולא נשאר מה לאסוף.
כל השאלות שהיו נשאלו וכל התשובות נמצאו.
הכל היה ידוע וברור לחלוטין למעט שאלה אחת.
הואק-אדם נשאר קיים רק במטרה לפתור את השאלה שהוא מעולם לא פתר מאותו זמן שטכנאי חצי שתוי שאל לפני טריליוני שנים.
אך עדיין לא כל המידע תואם וקושר בכל היחסים האפשריים.
זמן נצחי עבר עד שזה נעשה והגיעה עת שהואק הגיע לתשובה.
אך לא נשאר אף אדם שאליו יכל הואק לתת את התשובה.
לעוד פרק זמן-לא זמן נצחי, הואק חשב מהי הדרך טובה ביותר למסור בה את התשובה.
תודעתו של הואק הקיפה את כל מה שהיה פעם היקום והרהרה על מה שעתה היה תוהו ובהו.
שלב אחר שלב, זה חייב היה להיעשות.
ויאמר הואק, "יהי אור!"
ויהי אור...
Asimov, Isaac (November 1956). "The Last Question". Science Fiction Quarterly
