מַעֲשֶׂה שֶהָיָה בְּצִיפּוֹר אַחַת וּבְשָעוֹן אֶחָד

מַעֲשֶׂה שֶהָיָה בְּצִיפּוֹר אַחַת וּבְשָעוֹן אֶחָד
בְעִיר אַחַת, קְטַנָה וּרְחוֹקָה עָמַד מִגְדָל גָבוֹהַ בְמֶרְכַּז העִיר
וּבְרֹאשוֹ שָעוֹן גָדוֹל וְעַתִיק. השָעוֹן הָיָה השָעוֹן היָחִיד בְכָל
העִיר, וְרָאוּ אוֹתוֹ מִכָּל פִּינָה. אַנְשֵי העִיר הָיוּ נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם
לְעֵבֶר השָעוֹן וְיוֹדְעִים בְדִיוּק מַהִי השָעָה.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶהָיְיתָה השָעָה שְתַיִים
בַצָהֳרַיִים, חָלְפָה לַהֲקַת צִיפּוֹרִים עַל פְּנֵי העִיר.
צִיפּוֹר קְטַנָה אַחַת נִפְרְדָה מֵהלַהֲקָה
וְהִתְיַישְבָה לָנוּחַ עַל המָחוֹג הקָטָן שֶעָמַד
בְדִיוּק עַל הסִפְרָה שְתַיִים. בִגְלַל כּוֹבֶד
גוּפָה זָז המָחוֹג הקָטָן בְבַת–אַחַת וְצָנַח עַל הסִפְרָה שֵש.
פִּתְאוֹם, בְאֶמְצַע היוֹם, הֶרְאָה השָעוֹן שֶעַל המִגְדָל אֶת השָעָה שֵש!
אֲנָשִים נָשְׂאוּ עֵינֵיהֶם אֶל השָעוֹן הדַיְיקָן, שִפְשְפוּ
עֵינַיִים בְתַדְהֵמָה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה: “מָה, כְּבָר שֵש בָעֶרֶב?
אֵיךְ שֶהזְמַן רָץ... כְּבָר נִגְמַר היוֹם וַאֲנַחְנוּ לֹא הִרְגַשְנוּ כְּלָל"!
מִיָד הִתְעוֹרְרָה בָעִיר בֶהָלָה רַבָה.
בַעֲלֵי החֲנוּיוֹת מִיהֲרוּ לִסְגוֹר אֶת חֲנוּיוֹתֵיהֶם,
תַלְמִידִים וּמוֹרִים פָּרְצוּ מִבָתֵי הסֵפֶר, וּבַבָתִים
מִיהֲרוּ לְהָכִין אֲרוּחַת עֶרֶב.

רַק אִיש אֶחָד בָעִיר לֹא נִבְהַל.
זֶה הָיָה השָעָן הזָקֵן וְהחָכָם שֶבָנָה אֶת השָעוֹן.
הוּא הִתְבוֹנֵן בַשָעוֹן, רָאָה שֶהשָעָה שֵש וּמִיָד הִבִיט בַשֶמֶש.
השֶמֶש עָמְדָה בְאֶמְצַע השָמַיִם, כְּמוֹ בְכָל יוֹם בְשָעָה שְתַיִים בַצָהֳרַיִים!
השָעָן חִייֵךְ לְעַצְמוֹ, לָקַח סוּלָם וְהָלַךְ אֶל מִגְדַל השָעוֹן.
הוּא טִיפֵּס עַל הסוּלָם וְהֵזִיז אֶת המָחוֹג הקָטָן שֶל השָעוֹן
בַחֲזָרָה לִמְקוֹמוֹ, אֶל הסִפְרָה שְתַיִים.
אַנְשֵי העִיר המְבוּלְבָלִים הִבִיטוּ לְעֵבֶר
השָעוֹן, נִדְהֲמוּ וְאָמְרוּ:
“השָעָה עַכְשָיו שוּב שְתַיִים בַצָהֳרַיִים! הַאִם כָּל זֶה הָיָה חֲלוֹם"?
לְאַט לְאַט פָּסְקָה הבֶהָלָה בָעִיר, החֲנוּיוֹת נִפְתְחוּ שוּב וַאֲנָשִים שָבוּ לַעֲבוֹדָתָם.
השָעָן הזָקֵן חָזַר לְבֵיתוֹ וְהֵצִיץ מֵחַלוֹנוֹ לְעֵבֶר השָעוֹן.
פִּתְאוֹם... נִרְאֲתָה מֵרָחוֹק לַהֲקַת צִיפּוֹרִים.
השָעָן הזָקֵן נִבְהַל וְעָצַר אֶת נְשִימָתוֹ...
הצִיפּוֹרִים הִתְקָרְבוּ אֶל העִיר,
וּלְשִׂמְחָתוֹ הפַּעַם יָרְדוּ כּוּלָן לָנוּחַ עַל צַמְרוֹת העֵצִים.

משהו חמור מאוד הולך לקרות בכפר הזה / גבריאל גרסיה-מרקס

משהו חמור מאוד הולך לקרות בכפר הזה / גבריאל גרסיה-מרקס

דמיין לעצמך כפר קטן מאוד, יש בו זקנה ושני בנים;  האחד בן שבע עשרה ואחת בת ארבע עשרה. היא מגישה להם את ארוחת הבוקר בהבעה מודאגת מאוד. בניה שואלים אותה מה קרה והיא עונה: "איני יודעת אבל התעוררתי עם הרגשה שמשהו חמור מאוד הולך לקרות בכפר הזה." הם מחייכים ואומרים שאלה אמונות תפלות של זקנות, סתם דברי הבל. הבן הולך לשחק ביליארד וברגע שהוא הולך לנצח משחק קל, יריבו אומר לו: "אני מתערב אתך על פֶסו *  אחד שאתה לא מנצח אותי." כולם צוחקים, הוא צוחק.  הוא מכה בכדור ומפספס. הוא משלם את הפסו ושואלים אותו: "אבל מה קרה לך? זה היה משחק קל." הוא עונה: "זה נכון, אבל אני מודאג ממה שאימא שלי אמרה היום בבוקר. היא אמרה שמשהו חמור מאוד הולך לקרות לכפר הזה." כולם צוחקים עליו, וזה שהרוויח את הפסו חוזר לביתו ופוגש את אמו או את נכדתה או למעשה כל קרוב אחר. שמח עם הפסו הוא אומר: "הרווחתי מדמסו את הפסו הזה בצורה קלה בגלל שהוא טיפש,"  "ולמה הוא טיפש?" הוא אומר: "בחייך! הוא לא הרוויח במשחק בגלל שהיה מודאג מכך שאימא שלו התעוררה היום עם הרגשה שמשהו חמור הולך לקרות לכפר הזה." אז אמא שלו אומרת: " אל תזלזל בהרגשות של זקנים, לפעמים הן מתקיימות."
קרובת משפחה שומעת את זה והולכת לאטליז. היא אומרת לקצב: "תן לי קילו בשר," וברגע שהוא חותך את הבשר היא מוסיפה: " אתה יודע מה, תביא שני קילו, יש שמועה שמשהו חמור הולך לקרות ועדיף להיות מוכן." והקצב נותן לה את הבשר, וכשמגיעה אישה אחרת לקנות קילו בשר הוא אומר לה: "קחי שני קילו בגלל שעד כאן הגיעה השמועה שמשהו חמור הולך לקרות ואנשים מתכוננים וקונים דברים." אז הזקנה עונה: "יש לי הרבה ילדים, תביא לי ארבעה קילו." היא לוקחת ארבעה קילו, וכדי שלא להאריך את הסיפור, אומר שהבשר נגמר תוך חצי שעה, והקצב שחט עוד פרה, שגם היא נמכרה כולה, והשמועה מתפשטת. מגיע רגע שבו כל אנשי הכפר מחכים למשהו שיקרה. הפעילות נפסקת ולפתע, בשתיים בצהריים, חם כמו תמיד, מישהו אומר: "האם אתה מרגיש כמה חם עכשיו?"
"אבל בכפר הזה תמיד חם."
(בכפר הזה כל כך חם, שכלי המוסיקאים היו מטולאים בזפת, והם ניגנו תמיד בצל, מאחר שבשמש הכלים היו נמסים.)
"אבל בכל זאת," אומר מישהו, "אף פעם לא היה כל כך חם בשעה כזאת."
"אבל שתיים בצהריים היא השעה הכי חמה ביום."
"כן, אבל לא כל כך חם כמו עכשיו."
לכפר השומם, לכיכר השוממת, יורדת לפתע ציפור והשמועה רצה: "יש ציפור בכיכר."  וכולם באים מבוהלים לראות את הציפור
"אבל רבותי, תמיד יש ציפורים שיורדות לכיכר."
"כן, אבל לא בשעה כזאת."
מגיע רגע של מתח כה  גדול לאנשי הכפר, שכולם מיואשים ורוצים לעזוב אך לא מעזים. "אני כן גבר!" צועק מישהו, "אני עוזב!" הוא לוקח את רהיטיו, את בניו, את בהמותיו, מכניס אותם לעגלה ועובר דרך הרחוב המרכזי, וכל הכפר המסכן מסתכל עליו. עד שכולם אומרים: "אם הוא מעז ללכת, אז אנחנו גם עוזבים." ומתחילים לפרק את הכפר. הם לוקחים את הדברים, הבהמות, הכול
ואחד מאחרוני העוזבים אומר:
"שהקללה לא תיפול על מה שנשאר מביתנו." הוא שורף את ביתו ואחרים גם שורפים את בתיהם. הם נסים על נפשם כמו בריחה שלאחר מלחמה, ובמרכז הולכת האישה בעלת הנבואה וצועקת: "אני אמרתי שמשהו חמור מאוד הולך לקרות, ואמרו לי שאני משוגעת!"

על חשיבותה הפחותה של הדקדקנות

אנשים גדולים, מחשבות גדולות, והסביבה / ויליאם ג'יימס

מתוך הרצאה שנשא בפני החברה להיסטוריה של הארוורד 1880.

זוהי טענה נדושה וידועה כי השאיפה להיכרות מלאה עם כל העובדות, דורשת הכרה של היקום כולו.  

ציפור דרור נופלת על הקרקע. חלק מנסיבות נפילתה נמצאות בשביל החלב, בחוקה הפדרלית של ארה"ב או בהיסטוריה המוקדמת של אירופה. 

שינוי שיחול בשביל החלב, ישנה את החוקה הפדרלית , ישנה עוד דברים רבים, והיקום יהיה עולם אחר ממה שהוא עכשיו. 

השינוי אולי יגרם על ידי כך שהפרחח הקטן, שזרק את האבן שפגעה בציפור הדרור, 

לא ימצא את עצמו מול הדרור באותו רגע מסוים; או, אם ימצא את עצמו שם,  ייתכן שהוא לא יהיה במצב רוח לזרוק אבנים.

אך זה יהיה טיפשי מאוד עבור מי שחוקר את הסיבה לנפילתו של הדרור להתעלם מהנער בטענה שזו סיבה שטחית מדי ולומר שהסיבה האמיתית לנפילת הציפור היא החוקה הפדרלית, ההגירה מערבה של הגזע הקלטי, או מבנה שביל החלב.

אם נמשיך בשיטה זו, נוכל לומר בלגיטימיות מלאה שחבר שלנו, שהחליק על הקרח על מדרגות דלתו ושבר את גולגולתו, 

כמה חודשים אחרי שסעד עם שלוש-עשרה אנשים, מת בגלל המספר מבשר הרעות של הסועדים (13 מביא מזל רע). 

אני מכיר למעשה מקרה כזה; 

אפשר, אם אבחר  להתמודד עם לוגיקה קפדנית לטעון כי ההחלקה על הקרח לא היתה תאונה אמיתית. 

"אין שום תאונות", אני יכול לומר, " כל העובדות בהיסטוריה של העולם התכנסו כדי לייצר את ההחלקה הזאת, 

ואם משהו משלל הגורמים לא היה קורה, התאונה לא היתה מתרחשת במקום ובזמן ההוא. 

אינטליגנציה אלוהית תבחין מיד בכל קווי האינסוף שהובילו לתאונה, והיא תיראה ללא משוא פנים...

המוח האנושי, לעומת זאת, עובד אחרת לגמרי. סופיותו מחייבת אותו לראות רק שניים או שלושה דברים בכל פעם. 

הוא יכול להיות יעיל רק אם יבחר במה לטפל, ויתעלם מכל דבר אחר, - על ידי צמצום נקודת המבט שלו. 

אחרת, הכוח הקטן שיש לו יתפזר, והוא יאבד את דרכו לגמרי. 

האדם תמיד רוצה להיות ממוקד למטרה מסוימת. 

אם, במקרה של הדרור, המטרה היא עונש, 

יהיה זה אידיוטי להתעלם מן החתולים, פרחחי הרחוב, וחשודים נוספים הנמצאים ברחוב, ולחפש את האשמה בשבט הקלטים או בתנועת שביל החלב: 

בזמן שתעשו זאת הפרחח יברח. 

ואם, במקרה המצער של האיש שהחליק, אנחנו הולכים לאיבוד בהרהורים על המסתורין של שלוש-עשרה הסועדים על השולחן, לא מבחינים בקרח על המדרגה ולא מכסים אותו באפר, איזה ברנש מסכן אחר שמעולם לא סעד מימיו באופן הזה עלול ליפול ולשבור גם את ראשו.

זהו, אם כן, הכרח המוטל עלינו כבני אדם לצמצם את השקפתנו. 

במתמטיקה אנו יודעים כיצד שיטה זו של התעלמות והזנחת כמויות הנמצאות מחוץ לטווח מסוים אומצה בחישוב הדיפרנציאלי. 

המחשבון זורק את כל "הכמויות הזעירות" שהוא שוקל, הוא מתייחס אליהם בחישוב (תחת כללים מסוימים) כאילו הם לא קיימים.

אסטרונום, המתמודד עם תנועות הגאות של האוקיינוס, 

אינו לוקח בחשבון את הגלים שהרוח עושה, או הלחץ של כל אוניות הקיטור, שיום אחד בלילה מניעות את אלפי הטונות שלהן. 

באותו אופן הצלף, שמכוון את הרובה שלו, מחשב את תנועת הרוח, אבל לא את סיבובו של כדור הארץ ומערכת השמש. 

הדייקנות של איש העסקים עלולה להתעלם משגיאה של חמש דקות, בעוד פיסיקאי, המודד את מהירות האור, חייב לספור כל אלפית השנייה.

העובש על הביסקוויט שבמחסן ספינת המלחמה, גדל באופן אדיש לאזרחות הדגל של הספינה, כיוון המסע, למזג האוויר ולדרמות האנושיות הקורות על הסיפון; 

חוקר פטריות יכול ללמוד את גדילתו של העובש במנותק מכל הפרטים הרבים הללו

ורק אם הוא ילמד את זה באופן הזה, יש סיכוי כלשהו לריכוז מנטלי שיאפשר לו ללמוד משהו.

באותו הזמן, הקברניט שמתמרן את הספינה בקרב וסבור שהוא חייב להכניס את הביסקוויטים המעופשים לחישוביו, קרוב לוודאי, שיפסיד בקרב על ידי "היסודיות" המופרזת של מוחו.

העובדות הרבות חשובות רק למי שמסוגל לקחת בחשבון את היקום כולו. 

כשיש צורך בנקודות מבט ממוקדת, עדיף לחוכמה האנושית להתייחס אליהן כמיותרות ולא רלוונטיות.

קשורים אחד לשני

הסיפור מספר על אדם אחד שנואש מאופיים הנורא של בניי האדם.
מלאך אחד ריחם עליו והחליט לקחת אותו בחלום הלילה לסיור בהיכלי העולם הבא.

בהתחלה הוא הוביל את האדם לחדר ובו קבוצת אנשים מורעבים ומשועממים ישובים סביב שולחן עגול גדול.
כל היושבים מסביב לשולחן היו קשורים בידיהם אחד לשני.
במרכז השולחן היו שפע של ספרים, כלי נגינה, משחקים ומאכלים נהדרים.
האדם התבונן וראה לתדהמתו שאיש אינו זז, משחק או אוכל.
חלקם ניסו מדי פעם לאכול או לשחק
אך האדם שהיה קשור אליהם בצד ימין או בצד שמאל מיד התנגד ומשך לכיוון אחר.

עכשיו אראה לך את גן עדן, אמר המלאך, והוביל אותו לחדר אחר,
זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותם משחקים,ספרים ואוכל, ואותן הידיים הקשורות.
אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה;
כולם חגגו, שרו והתחבקו ונראו שבעים ומרוצים, שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.
מפעם לפעם הרימו הקשורים את ידיהם, פעם האכילו את זה שמימין ואז האכילו את זה שמשמאל.
היו כאלה שניגנו יחדיו בכלי נגינה, קראו יחדיו ספר או שיחקו בפלייסטיישן.
האדם לא הבין, והביט בתמיהה אל המלאך.

'זה פשוט מאוד', אמר המלאך,
גן העדן והגיהנום הם אותו הדבר בדיוק
ההבדל הוא באנשים שנמצאים בהם !
ועכשיו קום והתעורר והחלט איזה אדם אתה רוצה להיות

שכר מהאריה

ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו.

אמר: כל מי שיבוא ויוציאו אתן לו שכרו.

בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם.

אמר לו: תן לי שכרי.

אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום –

ואין לך שכר גדול מזה

(מדרש בראשית רבה, מתוך משלי איזופוס ביוונית)

לאחר שנודע ליהודים כי הקיסר הרומאי מתכוון לבנות עיר רומאית על חורבות בית המקדש
הם התכנסו כדי לתכנן מרד.
מובילי המרד היו רבי עקיבא ובר כוכבא.
מתוך כוונה לעצור את המרד המתהווה הגיע לכינוס גם רבי יהושוע בן חנניה וסיפר את המשל
תוך שהוא מזכיר את המרד הגדול כנגד הרומאים, שישים שנה קודם, שהסתיים בהרוגים רבים לעם היהודי וחורבן בית המקדש השני.

המרד של בר כוכבא בסופו של דבר כן יצא לפועל והסתיים לאחר שלוש שנים בתבוסה קשה, 680 אלף הרוגים וחורבן מוחלט לישוב היהודי בארץ ישראל.

החמור

האריה מלך היער ושר האוצר שלו השועל הלכו ביער והגיעו לגשר הנמתח מעל נהר גדול.

בכניסה לגשר עמד חמור וחסם את דרכם.

"בהוראת מלך היער, מעבר הגשר יעלה לכם כסף"

השועל ניגש קדימה והסביר לחמור שהאריה הוא מלך היער.

"זה לא משנה, הוראת המלך היא שכולם חייבים לשלם"

השועל ניסה להסביר לו בצורה הגיונית שעליו לתת להם לעבור

אך החמור עמד על שלו ולא נתן להם לעבור.

כעבור מספר דקות של עיכוב , התעצבן האריה, ניגש לחמור והרג אותו.

"אני ניגש רגע לנהר לשתות" אמר האריה לשועל

"תשגיח על החמור ושאף אחד לא יתחיל לאכול אותו בלעדיי !"

האריה התעכב הרבה, בינתיים השועל הרעב התחיל לאכול

ובחר בחלק הרך והטעים ביותר עבורו – המוח של החמור.

כשחזר האריה , הוא בחן את הגופה ומיד הבחין שהראש ריק.

בכעס רב פנה לשועל- "אמרתי לך שלא יגעו בגופה ! מי אכל את המוח ?"

" תחשוב רגע אדוני !..." ענה השועל במתיקות...

"הרי זה ברור שלחיה שנוהגת כך במלך היער אין מוח ! "

ממון וקופידון / או. הנרי

אנתוני רוקוול הזקן, הבעלים לשעבר של "סבוני אברקה רוקוול", השקיף מחלון הספרייה של ביתו אשר בשדרה החמישית וגיחך.

שכנו מימין- איש המועדון האצילי ג'. ואן שוילייט סאפולק גו'נס יצא אל מכוניתו המחכה לו, תוך שהוא מעקם כדרכו נחיר משתחצן לעומת פסל הרנסנס המוגזם שבחזית הבית של מלך הסבון.

"בלון ישן ומנופח של אצילות ובטלנות !"  העיר לעצמו מלך הסבון לשעבר.

בקיץ הבא אני אצבע את הבית הזה אדום לבן וכחול ואראה אם זה יגביה במשהו את החוטם ההולנדי שלו."

ואחר כך יצא אנתוני רוקוול, שמעולם לא החשיב פעמונים, אל דלת הספרייה שלו וצעק "מייק!" באותו קול שפעם היה מחריד את רקיע השמים בערבות קנזס.

"אמור לבן שלי," אמר אנתוני אל המשרת שנענה לקריאתו, "שייכנס הנה לפני שהוא יוצא מן הבית."

כשנכנס רוקוול הצעיר אל הספרייה הניח הזקן את עיתונו מידו, הביט בו כשפניו הגדולים, החלקים והסמוקים מפיקים זעף טוב-לב, פרע ביד אחת את בלורית שערו ובידו השנייה הרעיש במפתחות שבידו.

"ריצ'ארד," אמר אנותוני רוקוול, " כמה אתה משלם על הסבון שאתה משתמש בו ?"

רי'צארד, שלא מזמן חזר לגור בבית אחרי שסיים את לימודיו בקולג' נחרד מעט. הוא עדיין לא תהה על קנקנו של אביו זה, שהיה מלא הפתעות כנערה צעירה.

"חמישים סנט, כמדומני אבא."

"ובעד בגדיך?"

"בערך שישים דולר, בדרך כלל, נדמה לי."

"אתה ג'נטלמן !" אמר אנתוני החלטית.

"אני שמעתי על בני טובים מפונקים שמוציאים 2 דולר על סבון ועוברים את המאה בשביל בגדים.

אתה יש לך כסף לבזבז לא פחות מכל אחד מהם, ובכל זאת אינך זז ממידת הצניעות והמתינות.

אני אישית משתמש בסבון הפשוט שעולה 10 סנט. כל פעם שאתה משלם בעד סבון יותר מכך אתה משלם על בושם גרוע ותווית מוגזמת.

50 סנט זה הולם בהחלט בחור בן דורך, מעמדך ומצבך.

כמו שאמרתי , אתה ג'נטלמן.  אומרים שדרושים שלושה דורות כדי לעשות ג'נטלמן. בלבול מוח. הכסף יעשה זאת חד וחלק כמו סבון. הוא עשה אותך ג'נטלמן, ייקחני האופל הוא כמעט עשה אותי ג'נטלמן. אני בלתי מנומס ובלתי נעים וגם שחצן כמעט כמו השכנים שלנו.

"יש כמה דברים שהכסף אינו יכול להשיג, " העיר רוקוול הצעיר בזעם,

"לא, אל תגיד כך, " אמר הזקן, נחרד.

חיפשתי באנציקלופדיה עד האות ש למצוא משהו שאינך יכול לקנות בכסף, ומסתבר שאצטרך לחפש בנספחים בשבוע הבא. גיליתי כי הכסף קונה הכל.

"הנה מספר דוגמאות - , " השיב ריצ'ארד, רוחו עכורה מעט, " הוא אינו יכול לקנות זמן או אהבה."

"התכוונתי להגיע לזה," אמר הזקן, מאופק יותר.
"בגלל זה ביקשתי ממך שתיכנס. משהו אינו כשורה אצלך, נערי, זה כבר שבועיים אני שם לב לזה. ספר מה מעיק עליך. אני מניח שהייתי יכול לשים יד על 11 מיליון בתוך יממה, וזאת חוץ מן הקרקעות שבבעלותי. האם מדובר בענייני הימורים חס וחלילה"

"אכן משהו מציק לי מאוד אבא, אבל לא קלעת אל המטרה."

"אהה," אמר אנתוני בהתעוררות, "מה שמה?"

ריצ'ארד החל למדוד את רצפת הספרייה אנא ואנה.

"מדוע אינך פונה אליה?" חקר הזקן. "היא תקפוץ עליך. יש לך כסף ויש לך צורה, אתה בחור הגון ומשכיל וידיך נקיות מסבון של חמישים סנט."

"לא הייתה לי הזדמנות." אמר ריצ'ארד.

"עשה לך הזדמנות, " אמר הזקן. "קח אותה לטיול בגן, או לנסיעה , או שתלווה אותה הביתה מן הכנסייה. הזדמנות ! הבלים !"

"אתה אינך יודע איך הטחנות החברתיות פועלות, אבא. היא חלק מן הנהר שמסובב אותה. כל שעה וכל דקה מן הזמן שלה מסודרת ימים מראש. הבחורה הזאת מוכרחה להיות שלי, אבא, שאם לא כן אינני רואה עוד טעם בכלום."

"פתפותי ביצים !" אמר הזקן. "אתה רוצה להגיד לי שבכל הכסף שיש לי אינך יכול להשיג בשבילך שעה אחת או שתים מזמנה של בחורה לשיחה ?"

"יותר מדי דחיתי, ואיחרתי. מחרתיים בצהריים היא צריכה להפליג לאירופה למשך שנתיים.

היא נמצאת כרגע אצל דודתה ואינני יכול לבוא לשם. אני אראה אותה מחר לכמה דקות בלובי של התאטרון, אתה חושב שהיא תהיה מוכנה לשמוע ממני הצהרה במשך הדקות הבודדות האלו בלובי אל מול כולם ?

איזה סיכוי יהיה לי בזמן ההצגה או אחרי כן ? שום סיכוי. לא, אבא, זה מין סבך שהכסף שלך אינו יכול להתיר אותו. לא נוכל לקנות בכסף מזומן אפילו דקה אחת של זמן, אילו אפשר היה, היו העשירים מאריכים ימים יותר. אין כל תקוה לשוחח עם העלמה לנטרי לפני שתפליג."

"טוב ויפה, ריצ'ארד, נערי, " אמר אנתוני הזקן בעליצות. " אתה יכול לרוץ לך עכשיו למועדון שלך. אני שמח שלא מדובר בבעיית הימורים שהיא מטבעה קשה יותר לטיפול. אתה אומר שבכסף אי אפשר לקנות זמן? כמובן שאינך יכול להזמין את הנצח עטוף וארוז כמתנה אך אני ראיתי איך אבא זמן נחבל ומתעכב באופן רציני בעודו עובר מכופף במכרות הזהב והיהלומים..."

בערב ההוא באה הדודה אלן, עדינה, רגשנית וכורעת תחת עול העשירות, אצל האח אנתוני שעה שהיה קורא את עיתון הערב שלו, והחלה לשאת דברים על עצבותם של אוהבים צעירים.

"הוא סיפר לי את הסיפור כולו," פיהק האח אנתוני ואמר

"אמרתי לו שחשבון הבנק שלי עומד לשירותו. ואז הוא התחיל לבזות את הכסף . אמר שכסף לא יועיל. אמר שאפילו עשרה מיליון לא יזיזו את כללי החברה אפילו דקה אחת."

"הו, אנתוני," נאנחה הדודה אלן, "הלוואי ולא החזקת כל כך את הכסף. העושר אינו ולא כלום כשהדברים אמורים ברגש אמיתי. האהבה היא כל יכולה. לו רק הקדים לדבר ! היא לא הייתה יכולה להתעלם ממנו אבל עכשיו אני חוששת שכבר מאוחר מדי. לא תהיה לו הזדמנות לדברי אליה. כל הזהב שלך אינו יכול להביא אושר לבנך."

למחרת בשמונה בערב הגיעה הדודה אלן לביתו של אחיה. היא ניגשה לריצ'ארד והוציאה עבורו טבעת זהב פשוטה מתוך תיבה ישנה.
ענוד אותה הערב, יקירי," התחננה. "אמא שלך נתנה לי אותה. היא אמרה שהיא מביאה מזל באהבה. היא ביקשה אותי שאתן לך אותה כאשר תמצא את אהובת נפשך."

רוקוול הצעיר נטל את הטבעת בחרדת קודש וניסה אותה על הזרת שלו.

היא החליקה עד לאמצע ונעצרה. הוא הוריד אותה ושם אותה בכיס מעילו. אחר טלפן להזמין את מרכבתו.

"במהירות לתאטרון וולק, מהר ככל שתוכל !" , פקד על נהג המרכבה תוך שהוא משליך את מעילו על המתלה.

כמו בסופה דהרה המרכבה ברחוב הארבעים ושניים אל ברודוויי תוך שריצ'ארד מדרבן את הנהג להגיע בזמן להתכנסות שלפני תחילת ההצגה.

בפניה לרחוב שלושים וארבע סטתה המרכבה קלות, קיפצה על אבני השפה ומעילו של ריצ'ארד הושלך לפתע אל מחוץ לתא הנוסעים.

"עצור !" קרא ריצ'ארד לנהג. וירד במהירות להביא את מעילו שהושלך לאמצע הרחוב.
הוא מישש בחשש את כיס המעיל וגילה שהטבעת אינה שם. דקה שלמה חיפש וחיפש עד שנהג המרכבה איתר את הטבעת על אחת מאבני הרחוב ומסר לו אותה.

בתוך אותה דקה נעצר קרון משא עירוני ממש מול המרכבה.
הרכב ניסה לעבור שמאלה, אבל קרון אקספרס מהיר חסם את דרכו.
הוא ניסה לפנות ימינה ונאלץ לסגת אחורה מפני קרון רהיטים שלא היה צריך כלל להיות שם. ניסה אחורנית אבל נתקע בתוך ערבוביה סבוכה של כלי רכב וסוסים שהגיעו פתאום. המוני עגלות, מרכבות וכלי רכב החלו להצטבר בפקק ענקי. אירעה אחת מאותן חסימות רחוב הבולמות לפעמים לפתע פתאום את הסחר והתנועה בעיר הגדולה.

מאחת המרכבות שמאחוריהם יצאה עלמה צעירה ונאה ושאלה בהתעניינות "ריצ'ארד האם זה אתה שם ? מדוע אינכם ממשיכים ?"

ריצ'ארד התרומם, הטבעת בידו וגילה מולו את העלמה לנטרי שהייתה כמוהו בדרכה לתאטרון.
"צר לי מאוד," אמר ריצ'ארד חיוור ונרגש, "אבל נדמה כאילו אנו תקועים עד שיתירו את הסבך הזה. הייתה זו אשמתי. לולא נפלה לי הטבעת של אימי הרי היינו..."

"הראה לי את הטבעת ," אמרה העלמה לנטרי. "הואיל וממילא אין מה לעשות, לא אכפת לי.
בכלל ההצגה הזאת ממילא היא איוולת... ".

ריצ'ארד נטל את ידה של העלמה לנטרי והוביל אותה למרכבה. ושם סיפר לה שעה ארוכה אודות הטבעת וזיכרונותיו מאימו, תוך שהוא מתבל את דבריו בסיפורים משעשעים על אביו ומשפחתו.

אותו ערב בשעה 11 דפק מישהו דפיקה קלה על דלתו של אנתוני רוקוול.

"יבוא," צעק אנתוני, שהיה לבוש חלוק בית אדום, קורא בספר הרפתקאות של שודדי ים.

הנכנסת הייתה הדודה אלן, נרגשת כולה.

"הם קבעו להיפגש שוב מחר," אמרה חרש. "היא דוחה את נסיעתה לאירופה במספר ימים ! .
הם נפגשו במקרה בפקק הגדול שהיה בדרך לתיאטרון, שוחחו שעה ארוכה והוא גילה שגם היא מחבבת אותו חיבה רבה.
הו אנתוני אחי, לעולם אל תתפאר עוד בכוחו של הכסף. סמל קטן של אהבה אמיתית – טבעת קטנה שסימלה רגש אהבה שאין לו קץ ואין עמו חשבון- זה הדבר שבזכותו מצא ריצ'ארד שלנו את אושרו.
היא נפלה לרחוב , הוא יצא להביאה ועד שיכלו להמשיך באה החסימה.
הוא דיבר אל אהובתו וכבש את ליבה שם בעוד המרכבה תקועה לבלי מוצא. הכסף הוא כלום לעומת האהבה האמיתית, אנתוני."

"טוב ויפה," אמר אנתוני הזקן. "אני שמח שהבחור השיג מה שרצה. אמרתי לו שלא אחסוך בהוצאות בעניין אם—"

"אבל, אנתוני אחי, איזו תועלת היה הכסף שלך יכול להביא?"

"אחותי," אמר אנתוני רוקוול בקוצר רוח, "שודד הים שלי נמצא בצרה נוראה. הייתי רוצה שתניחי לי להמשיך בקריאת ספרי."

אמר ונפרדו לשלום.

כאן היה סיפור המעשה צריך להסתיים. רוצה הייתי בכך בכל לב. ממש כמו שאתם, קוראיו, הייתם רוצים בכך. אבל בחיפושנו אחר האמת חובה עלינו לרדת עד קרקעית הבאר.

למחרת היום בא אל ביתו של אנתוני רוקוול אדם בעל ידיים אדומות ועניבה כחולה מנוקדת, שהתקרא בשם קלי, ומיד נתקבל בספרייה.

"יפה," אמר אנתוני, שולח ידו אל פנקס ההמחאות שלו, "זאת הייתה בחישה נאה של סבון.
הבא נראה – היו לך 5000$ במזומנים לצורך העניין..."
"שילמתי עוד 300$ משלי, " אמר קלי. "הייתי מוכרח לעבור קצת מעל לאומדן. רכב המרכבה של בנך עשה את חלקו בעבור 10$. את קרונות האקספרס והמרכבות השגתי ברובם ב-5$ לאחד, אבל קרונות המשא וצמדי הסוסים העלו אותי עד 10$ לכל קרון. השוטרים עלו לי יותר מכולם – לשני הקצינים שילמתי 50$ וליתר 20$ כל אחד.
נכון שזה פעל נהדר, מר רוקוול ? וגם בלי שום חזרה בכלל ! הבחורים הגיעו בדיוק של שניה. עברו כמעט שעתיים עד שהיה אפשר להשחיל אפילו נחש דרך הסבך הזה."

"אלף ושלוש מאות – הרי לך, קלי," אמר אנתוני ותלש המחאה אחת. "האלף שלך, והשלוש מאות שחסרו לך. אתה אינך בז לכסף, מה, קלי ?"

"אני?" אמר קלי. "אני מסוגל לחסל את האיש שהמציא את העוני."

כשהיה קלי בפתח קרא אליו אנתוני.

"אתה לא הבחנת," אמר, "בשום מקום בתוך הסבך במין נער שמנמן עם כנפיים ובלי בגדים שיורה חיצים לכל צד, מה ?"

"לא," אמר קלי, תמה. "לא הבחנתי. אם הוא היה כמו שאתה אומר, אולי השוטרים תפסו אותו לפני שהגיע לידנו."

"חשבתי שהנבל הקטן לא יהיה בסביבה," צחקק אנתוני. "שלום לך, קלי."

בפתחה של האמת / ע"פ סיפורו של פרנץ קפקא

(* גרסה עם שינויים מהמקור)
בפתח היכלה של האמת עומד שומר-סף.
אל השומר הזה בא איש פשוט מן הכפר ומבקש רשות להיכנס.
אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חוכך בדעתו ושואל אם יורשה אפוא להיכנס אחר-כך.
"יתכן", אומר שומר-הסף, "אבל לא עכשיו".
כיוון שהשער אל האמת עומד פתוח כתמיד והשומר סר הצידה, גוחן האיש כדי להציץ דרך השער פנימה.
השומר מבחין בדבר, צוחק ואומר: "אם כל כך קשה לך לעמוד בפיתוי, נסה-נא להיכנס למרות האיסור שלי. אבל שים לב כוחי גדול, ואני רק הנחות שבשומרים; בין אולם לאולם עומדים שומרי-סף, וכל אחד כוחו גדול משל קודמו. את מראהו של השלישי אפילו אני אינני יכול לשאת".
קשיים כאלה לא צפה האיש מן הכפר.
הלא הגישה אל האמת אמורה להיות חופשית לכל אדם ובכל עת, הוא מהרהר; אבל עכשיו, כשהוא מתבונן ביתר עיון בשומר-הסף הלבוש מעיל פרווה, באפו הגדול, המחודד, בזקנו הטטארי הארוך, הדליל, השחור, הוא מחליט בכל זאת שמוטב לו להמתין עד שיקבל רשות להיכנס.
השומר נותן לו שרפרף ומרשה לו להתיישב בצד הפתח.

שם יושב הוא ימים ושנים.
הוא מנסה שוב ושוב לקבל רשות להיכנס ומייגע את השומר בהפצרותיו.
השומר מרבה לערוך לו תחקירים קצרים, שואל אותו על מולדתו ועוד שאלות כאלה, הנשאלות באדישות, כדרך שנוהגים אדונים חשובים, אך בסופו של דבר הוא חוזר ואומר, שעדיין אין הוא יכול להרשות לו להיכנס.

האיש, שהצטייד היטב למסעו, משתמש בכל חפציו, אפילו ביקרי-הערך שבהם, כדי לשחד את שומר-הסף. זה אמנם מקבל את המתנות, אך מקפיד להוסיף: "אני מקבל ממך את המתנה רק כדי שלא תחשוב שהחמצת משהו".
כל אותן שנים ארוכות מתבונן האיש בשומר-הסף בלי הרף כמעט.
הוא שוכח את שאר שומרי-הסף, וזה הראשון נראה בעיניו המכשול היחיד בדרך אל האמת. הוא מקלל את המקרה הרע – בשנים הראשונות בחשאי, כעבור שנים מספר בקול רם וכעבור זמן, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן לעצמו.

לבסוף נחלש מאור-עיניו עד שאינו יודע אם אכן החשיך סביבו או שעיניו מטעות אותו.
לעומת זאת, עיניו מבחינות עתה, מבעד לאפלה, בזוהר הבוקע מתוך הפתח ואינו דועך.
עתה ספורים ימיו. לפני מותו מתלכדים במוחו כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל השנים לשאלה אחת, שעדיין לא הציג לשומר-הסף.
כיוון שאינו מסוגל עוד לזקוף את גוו המתאבן, הוא רומז לו שייגש אליו.
השומר נאלץ להתכופף עמוק-עמוק בשל הבדל הגובה, שהשתנה בהרבה לרעת האיש.
"ומה עוד אתה רוצה לדעת?" שאל השומר, "אינך יודע שובעה."
"הלא כל בני-האדם שואפים להגיע אל האמת," אומר האיש, "איך זה קרה שבמשך כל השנים הרבות לא ביקש איש מלבדי להיכנס?"
שומר-הסף רואה בבירור שקרב קצו של האיש, וכדי להבקיע אל שמיעתו הגוועת, הוא שואג באוזנו: "איש מלבדך לא יכול היה לקבל כאן רשות להיכנס, משום שהפתח הזה נועד רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותו."

השאלה האחרונה / ע"פ אייזיק אסימוב

השאלה האחרונה /  אייזיק אסימוב

השאלה האחרונה נשאלה לראשונה, חצי בהומור, ב-21 למאי, 2061,
בתקופה שהאנושות נכנסה לתקופה של שגשוג.
השאלה נשאלה עקב הימור על חמישה דולר בזמן שתיית ויסקי עם סודה.
וכך זה קרה.

אלכסנדר אדל וברטראם לופוב היו שניים מהטכנאים הנאמנים של מחשב העל מולטי-ואק.
במגבלת יכולתם של בני האדם, הם הבינו מה מתרחש מאחורי המשטח הקר של המחשב אך כיוון ששום אדם לא יכל לתקן או לכוון את מולטי-ואק במהירות והדיוק הנדרשים, מולטי-ואק תיקן וכיוון את עצמו.
במשך עשורים, מולטי-ואק עזר לתכנן את הספינות ואת מסלולי הטיסה שאפשרו לאנושות להגיע לירח, למאדים, ולנוגה.
המשאבים הדלים של כדור-הארץ לא יכלו לתמוך במסעות חלל ארוכים יותר כיוון שהספינות צרכו אנרגיה רבה מדיי.

מולטי-ואק היה המחשב הראשון עם בינה מלאכותית.
הוא למד בהתחלה לענות על שאלות בסיסיות ואז בהדרגה על שאלות מתקדמות, וב-14 למאי, 2061, השיג פריצת דרך כאשר הצליח להבין בכוחות עצמו כיצד להמיר ולנצל את אנרגיית השמש בצורה מושלמת.
כמות האנרגיה שהושגה כתוצאה מטכנולוגיה חדשה זו הספיקה לכל בני האדם על פני כדור הארץ.
האנושות חגגה את ההישג המדהים הזה.
שבעה ימים לאחר ההכרזה הגדולה על ההישג, אדל ולופוב הצליחו סוף סוף להימלט משפע הכנסים והמסיבות ולהיפגש במרתף המעבדה.
הם הביאו בקבוק, ודאגתם הגדולה ביותר באותו רגע הייתה לנוח ולהירגע.

"זה מדהים כשחושבים על זה," אדל אמר. עייפות נכרה על פניו הרחבים.
הוא בחש את המשקה שלו באיטיות בעזרת מקל זכוכית, כשהוא מסתכל בקוביות הקרח הנעות בכבדות בתנועות מעגליות. "כל האנרגיה שהיינו צריכים לה אי פעם, לעולמי עולמים."
לופוב זקף את ראשו לצד אחד, תנועה שנהג לעשות כשתקף אותו מצב רוח לוחמני,
ומצב רוח זה תקף אותו ברגע זה, בחלקו מפני שהוא היה צריך לסחוב את הקרח והכוסות,
"לא לעולמים," הוא אמר.
"כן, נו, כמעט לעולמים. לפחות עד שהשמש תיגמר."
"זה לא לעולמים."
"טוב, בסדר. אז למיליארדי שנים. אולי עשרים מיליארד. מרוצה?!"
לופוב העביר את אצבעותיו דרך שיערו הדליל, על מנת לוודא שעדיין נשאר חלק ולגם מעט מן המשקה שלו.
"עשרים מיליארד שנים זה לא לעולמים. אתה יכול לסמוך על זה, הכל יסתיים כשהכוכבים ייגמרו. "
כעת תקף את אדל מצב רוח לוחמני.  "לא בטוח שהכל יסתיים" הוא אמר.
"ולמה לא ?"
"זה לא הגיוני שכל היקום ייגמר סתם כך, לדעתי חייבת להיות מטרה כלשהי לדברים, תשאל אפילו את מולטי-ואק."
"מהי המטרה של הכל ? "
"כן, תשאל את מולטי-ואק. בוא נבחן את התעוזה שלך. מתערב איתך על 5 דולר שלשאלה הזאת לא תהיה לו תשובה"
אדל היה מספיק שתוי בשביל להסכים ותקתק את השאלה על המקלדת.
מולטי-ואק נדם כאילו מת. המסך התזזיתי שלו שפלט בדרך כלל תשובות באופן מיידי נראה היה כתקוע.
ואז, בדיוק כשהטכנאים המפוחדים חשבו שהמחשב שבק חיים, התרחשה פעילות על מסך המחשב.
תשובתו הייתה – "אין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, [האם להמשיך לחפש ?]".
"תמשיך לחפש" אישר לו לופוב בלחיצה החלטית על המקלדת. הם עזבו את המרתף ועלו בחזרה לחגיגות באולם.

עד הבוקר למחרת, השניים, שהיו טרודים בכאבי ראש, שכחו את המקרה.

ג'רוד, ג'רודין, ג'רודט1 וג'רודט2  הסתכלו במסך המלא כוכבים כשהוא משתנה במהלך קפיצה קדימה למרחק שנות אור באפס זמן.
בבת-אחת נעלמו כל הכוכבים שנראו כמו אבקה. כדור עגול גדול נראה במרכז המסך.

"זה X23," אמר ג'רוד בבטחה. כשידיו הדקות משולבות זו בזו מאחורי עורפו ופרקי האצבע שלו מלבינות.
שתי הג'רודיטיות הקטנות, הרגישו את הקפיצה דרך העל חלל בפעם הראשונה בחייהן.
הן ניסו להחביא את הצחקוקים שלהן ורדפו אחת אחרי השנייה בפרעות מסביב לאמם, תוך כדי השמעת צווחת, "הגענו לX23- ,הגענו ל-X23,הגענו ל-X23, הגענו.."
"שקט, ילדות," אמרה ג'רודין. "אתה בטוח ג'רוד?"
"במה יש לי להיות בטוח?" ג'רוד שאל, כשהוא מביט בבליטה של מתכת חסרת אופי שהייתה בדיוק מתחת לתקרה.
ג'רוד בקושי ידע דבר על המוט העבה מלבד שקראו לו מיקרו-ואק, שניתן לשאול אותו שאלות, שתפקידו לנווט את הספינה למקום שיועד לו מראש, שהוא מקבל אנרגיה מתחנות האנרגיה הפזורות בגלקסיה
ושהוא מחשב את המשוואות בשביל קפיצות העל חלל.
כל מה שג'רוד ומשפחתו צריכים היו לעשות זה לתת למחשב את היעד ולחכות באזור המגורים הנוח של הספינה.
עיניה של ג'רודין היו לחות כשהיא צפתה במסך.
"אני לא יכולה לשלוט בעצמי, אני מרגישה מוזרה שאני עוזבת את כדור הארץ."
"למה?" שאל ג'רוד "אין לנו כלום שם. יהיה לנו הכל ב-X23. לא נהיה לבד.
לפי המידע שמסר מיקרו-ואק יש כבר למעלה ממיליון אנשים על כוכב-הלכת הזה.
"אני יודעת, אני יודעת," אמרה ג'רודין באומללות.
ג'רודט1 הקטנה הצטרפה לשיחה, "המיקרו-ואק שלנו הוא המיקרו-ואק הטוב ביותר בעולם."
"גם אני חושב כך," אמר אביה, כשהוא פורע את שערה של ג'רודיט1.
זאת באמת הייתה הרגשה טובה לדעת שיש לך מחשב מיקרו-ואק ששייך לך,
וג'רוד שמח שהוא חי בדור שלו ולא בשום דור אחר.
כשאביו היה צעיר, מחשבי העל שהיו בנמצא, היו מחשבים ענקיים שתפסו חדר שלם.
ג'רוד חש מאושר, כמו שחש תמיד כשחשב אודות המיקרו-ואק האישי שלו שהכיל את כל הידע
ממולטי-ואק, אותו מחשב שאילף את השמש לראשונה ואפשר לאנושות להגיע לכוכבים.

"כל כך הרבה כוכבים, כל כך הרבה כוכבי-לכת," נאנחה ג'רודין,שקועה במחשבותיה.
"אני מניחה שמשפחות ימשיכו לאכלס כוכבי-לכת חדשים לעולמים, כפי שהם עושים עכשיו."
"לא לעולם," אמר ג'רוד, בחיוך.
"יום אחד, הכל יסתיים, בעוד מיליארדי שנים. הרבה מיליארדים, אפילו הכוכבים יגמרו. "
" אבא?" נבהלה ג'רודיט2. "אי אפשר פשוט לשים סוללה חדשה כמו ברובוט?"
"הכוכבים הם הסוללות, חמודה. כשהם יגמרו, לא יהיו יותר סוללות."
"אל תיתן להם, אבא. אל תיתן לכוכבים להיגמר." התחננה ג'רודיט2
"עכשיו תראה מה עשית" לחשה ג'רודיט, מרוגזת.
"איך אני הייתי צריך לדעת שזה יפחיד אותן?" ג'רוד לחש בחזרה.
"תשאל את מיקרו-ואק," בכתה ג'רודיט1. "תשאל אותו איך לעשות שהכל לא יסתיים"
"תנסה את זה," אמרה ג'רודיט. "זה ירגיע אותם." ג'רודט2 התחילה לבכות, גם כן.
ג'רוד משך בכתפיו. "טוב, טוב, חמודות. אני אשאל את מיקרו-ואק.
אל תדאגו, הוא ייתן לנו את התשובה."
הוא שאל את מיקרו-ואק, והתשובה הופיעה על המסך.
ג'רוד כיבה את המסך ואמר בעליזות, "אתן רואות, מיקרו-ואק אומר שהוא ידאג לכל דבר בעתו, אז אל תדאגו".
ג'רודין אמרה "ועכשיו הגיע הזמן ללכת לישון. אנחנו נגיע לביתנו החדש בקרוב."
בשעה שהבנות יצאו מהחדר הדליק ג'רוד את המסך וקרא שוב את תשובתו של המחשב -
"אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, [האם להמשיך לחפש ?]".
הוא משך בכתפיו ואישר למחשב להמשיך לחפש. X23 היה הישר לפנים.
VJ-X23 מלאמת' נעץ את מבטו לתוך עומקו השחור של המפה התלת מממדית של הגלקסיה ואמר,
"האם טיפשי מצדנו להיות מודאגים כל כך מהעניין?"

MQ-J17 מניקרון  נענע את ראשו בשלילה.
"אני לא חושב כך. אתה יודע שיהיה פיצוץ אוכלוסין בגלקסיה שלנו בעוד חמש שנים עם קצב הריבוי הטבעי הנוכחי."
שניהם נראו כבני עשרים, שניהם היו גבוהים ובעלי צורה מושלמת.
"עדיין," אמר VJ-X23, "אני מהסס להגיש דו"ח כל כך פסימי למועצה הגלקטית."
"אני לא מסוגל לחשוב על שום דו"ח מסוג אחר. שיעורר אותם. אנחנו חייבים לעורר אותם."
VJ-X23 נאנח. "החלל אינסופי. יש מאה מיליארד גלקסיות שאנחנו יכולים לאכלס. אפילו יותר."

"מאה מיליארד זה לא 'אין-סוף' וגם מספר זה הולך ופוחת. תחשוב,
לפני עשרים אלף שנים האנושות רתמה לראשונה את אנרגיית השמש, וכמה מאות שנים אחרי, מסעות בין-כוכביים הפכו לברי מימוש.
זה לקח לאנושות מיליון שנים למלא כוכב-לכת אחד, ואז חמש עשרה אלף שנים למלאות את שאר הגלקסיה.
עכשיו האוכלוסייה מכפילה את עצמה כל עשר שנים"
VJ-X23 שיסע את דבריו "את זה אנחנו יכולים ליחס להיותנו בני אלמוות."
"בסדר. תופעת היותנו בני אלמוות קיימת ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון.
אני מודה שקיים בזה צד אפל, של האלמוות.
הואק הגלקטי פתר בעיות רבות עבורנו, אך כשפתר את בעיית הזקנה והמוות זה יצר בעיות רבות אחרות"
"אך אני מניח שלא הייתה רוצה לנטוש את החיים."
"בהחלט לא," אמר MQ-J17 בבטחה, " אני בהחלט לא מספיק מבוגר עדיין. בן כמה אתה?"
"מאתיים עשרים ושלש. ואתה?"
"אני עדיין מתחת למאתיים. אך בוא נחזור לבעיה שלי. האוכלוסייה מכפילה את עצמה כל עשר שנים.
ברגע שהגלקסיה תתמלא, ייקח לנו עוד עשר שנים למלא עוד אחת. במאה שנים, נמלא אלף גלקסיות. באלף שנים, מיליון גלקסיות. בעשרת אלפים שנים כל היקום הידוע יהיה מלא. מה אז? מה יהיה גורלה של האנושות בקצב הזה? "
"אני מניח שאם נדע את המהות שעומדת בבסיס קיומה של האנושות נהיה קרובים יותר לפתרון הבעיה שצופן העתיד "
"יכול להיות ... כדאי לנו לשאול את הואק הגלקטי. הוא אמור לדעת הכל "
הוא נעץ עיניו לעבר הנקודה השחורה שהייתה מוטבעת על גב ידו .
הנקודה הזאת לא הייתה מכשיר מתוחכם כשלעצמו, אך היא שימשה כאמצעי קשר דרך העל חלל לואק הגלקטי.
MQ-J17 לחץ על הנקודה ושאל את שאלתו. התשובה שהופיעה הייתה :
"אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, [האם להמשיך לחפש ?]".
MQ-J17 אישר למחשב להמשיך לחפש ושני האנשים חזרו לעבוד על הדו"ח למועצה הגלקטית.
_____________________

מחשבותיו של זי פריים התפרסו על פני הגלקסיה החדשה עם התעניינות מינימלית באין ספור הכוכבים שהיו פזורים בה כאבקה.
הוא לא ראה את זאת מעולם. האם יוכל אי פעם לראות את כולם? כל כך הרבה, כל אחד עם מטען האנושות שעליו.
יותר ויותר תמציתם של בני האדם נמצאו כאן, בחלל.
מחשבות, ולא גופות! הגופות של בני האלמוות נשארו על כוכבי הלכת, בהשהיה במשך מילוני שנים. לפעמים העירו אותם למטרת ביצוע פעילות גופנית אך זה נעשה לעיתים רחוקות יותר ויותר.
בני אדם מעטים נוצרו עכשיו על מנת להצטרף להמון החזק. אך מה זה משנה?
כבר היה מעט מקום ביקום בשביל עוד בני אדם.
זי פריים התעורר מהרהוריו כשהרגיש את מחשבותיו של יצור אחר מתקרב אליו.
"אני זי פריים," אמר זי פריים. "ואתה?"
"אני די סאב וואן. האם זוהי הגלקסיה שלך?"
"אנחנו פשוט קוראים לה הגלקסיה. ואתה?"
"גם אנחנו קוראים לה כך. כל בני האדם קוראים לגלקסיה שלהם 'הגלקסיה' ולא בכינוי אחר. למה לא?"
"נכון. מכיוון שכל הגלקסיות זהות זו לזו."
"אולי, אבל בכל זאת הייתה גלקסיה אחת שבה נוצר לראשונה האדם"
זי פריים התמלא בסקרנות לראות את הגלקסיה הזאת ושאל: "ואק אוניברסאלי! על איזה גלקסיה נוצר האדם?"

הואק האוניברסאלי שמע, מפני שעל כל כוכב לכת ובחלל היו מפוזרים קולטים מוכנים, וכל קולט היה מחובר דרך מרחב העל חלל לנקודה בלתי ידועה שם הואק האוניברסאלי שמר על עצמו מעל לכולם.

זי פריים הכיר רק אדם אחד שמחשבתיו חדרו למרחק שבו יכל לחוש את הואק האוניברסאלי, והוא דיווח על כדור זוהר, בגודל שני מטרים שקשה היה לראותו.
"אך איך זה יכל להיות כל הואק האוניברסאלי?" שאל אותו זי פריים.
"רובו," השיב לו, "נמצא בעל חלל. באיזו צורה הוא נמצא שם אינני מסוגל לדמיין."
ואף אחד אחר גם לא יכול, מפני שהיום בו האדם לקח, באיזה שהיא צורה, חלק בבניית הואק האוניברסאלי עבר מזמן.
כל ואק אוניברסאלי תכנן והרכיב את יורשו.
כל אחד, במשך מיליון השנים בהם היה קיים, או אולי יותר, צבר את הנתונים הנחוצים על מנת לבנות ואק אוניברסאלי חזק וטוב יותר. יורש מוכשר יותר, שלתוכו נכנס כל הידע והאישיות של קודמו.

הואק האוניברסאלי הפריע למחשבותיו של זי פריים, לא במילים אלא בהדרכה. מחשבותיו של זי פריים כוונו לתוך ים הגלקסיות ומתוכם גדלה גלקסיה אחת.

לפתע הכתה בו מחשבה. ממרחק אין סופי, אך בברור. "זו הגלקסיה המקורית של האדם."
אך בכל זאת היא זהה לשאר, וזי פריים דיכא את אכזבתו.
די סאב וואן, שמחשבותיו לוו את רעהו במסע, לפתע אמר, "ומהו הכוכב המקורי ממנו צמחה האנושות?"

הואק האוניברסאלי אמר, "הכוכב המקורי של האדם עבר סופרנובה. עכשיו הוא גמד לבן."
"האם האנשים שהיו עליו מתו?" זי פריים שאל, מזועזע ומבלי לחשוב.

הואק האוניברסאלי אמר, "כוכב לכת אחר הוכן בשביל הגופות הפיזיים והם הועברו בטרם עת כפי שתמיד קורה כשכוכבים מתים."
"כן כמובן," אמר זי פריים, אך הוא חש בתחושת אובדן שהציפה אותו בפתאומיות. המחשבות שלו שחררו את אחיזתם על הגלקסיה המקורית של האנושות, והיא קפצה בחזרה ואבדה את עצמה בין הנקודות המטושטשות.
הוא לא רצה לראות את הגלקסיה הזאת יותר לעולם.
די סאב וואן שאל, "מה קרה?"
"הכוכבים גוססים. הכוכב המקורי מת."
"הם כולם חייבים למות. למה לא?"
"אך כשכל האנרגיה תעלם, הגופות שלנו סוף סוף ימותו, ואתה ואני ביחד איתם."
"זה ייקח מיליוני שנים."
"אני לא רוצה שזה יקרה. ואק אוניברסאלי!  למה הדברים מתקיימים אם בסופו של דבר הם עתידים להיעלם ?"
והואק האוניברסאלי ענה:
"אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, [האם להמשיך לחפש ?]".
זי פריים אישר לואק האוניברסלי להמשיך לחפש ומחשבותיו נמלטו בחזרה לגלקסיה שלו.
הוא לא חשב יותר על די סאב וואן, שגופו אולי מחכה על גלקסיה במרחק טריליון שנות אור או אולי על הכוכב שליד כוכבו של זי פריים. זה לא היה חשוב.
בצער, זי פריים החל לאסוף מימן בין כוכבי ממנו יכל לבנות כוכב קטן משלו.
אם הכוכבים חייבים למות, לפחות ניתן, בינתיים, לבנות כמה.
_____________________

האדם שקע בהרהוריו, מפני שבאופן מסוים, מנטלית, היה האדם אחד.
הוא מורכב מטריליון, טריליוני גופות נצחיות, כל אחת במקומה, כל אחת נחה בשקט ובלא הפרעות.
כל אחת טופלה בצורה מושלמת ובאופן אוטומטי. בזמן שמחשבות כל הגופות נמסו באופן חופשי והתמזגו אחת בשנייה, עד כדי כך שלא ניתן היה להבחין בין אחת לשנייה.
האדם אמר, "היקום גוסס."
האדם הסתכל בגלקסיות המעומעמת. הכוכבים הענקיים, בזבזנים, נעלמו מזמן, בעבר הרחוק העמום.
כעת כמעט כל הכוכבים היו גמדים לבנים, נמוגים לאבדון.
כוכבים חדשים נבנו מהאבק הבין כוכבי, חלקם מתהליכים טבעיים, חלקם בידי האדם בעצמו, ואלה גם נעלמים לאיטם. עדיין ניתן היה לרסק גמדים לבנים אחד בשני ומהכוחות העצומים שהשתחררו ליצור כוכב חדש.
אך רק כוכב אחד מכל אלף גמדים לבנים, וגם אלה ייעלמו יום אחד.

האדם אמר, "בחסכון מדוקדק, ובהנחיתו של הואק הקוסמי, האנרגיה שעדיין נשארה תספיק למיליארדי שנים."
"אך אפילו כך," אמר האדם, "בסופו של דבר הכל יסתיים. אינני יודע למה, אבל עובדה זו גורמת לי עצב רב.
גם אם הכל יסתיים הייתי שמח לדעת מהי המטרה שהייתה לקיום"

אמר האדם, " בואו נשאל את הואק הקוסמי."
הואק הקוסמי הקיף אותם, אך לא בחלל, אף שבריר ממנו לא היה בחלל. הוא היה עשוי  כולו ממשהו שלא היה חומר ולא אנרגיה. שאלות לגבי גודלו ואופיו כבר לא היו ברות משמעות בשום אופן שהאדם יכל להבין.
"ואק קוסמי" שאל האדם, "מהו אותו הדבר שבשלו אנו מתקיימים ? "
הואק הקוסמי השיב, "אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות, האם להמשיך לחפש ?".
הוסיף האדם "תמשיך לאסוף מידע."
הואק הקוסמי אמר, "אני אמשיך לעשות כן, אני כבר אוסף מידע במשך מאה מיליארד שנים. הקודמים שלי נשאלו את אותה שאלה פעמים רבות. כל הנתונים שיש לי עדיין אינם מספיקים."
"האם תגיע תקופה," שאל האדם, "שיהיו מספיק נתונים או שמא השאלה הזאת בלתי ניתנת לפתרון?"
הואק הקוסמי אמר, "אין בעיה שלא ניתנת לפתרון בכל תנאי מתקבל על הדעת."
אמר האדם, "מתי יהיו לך מספיק נתונים על מנת לפתור את הבעיה?"
הואק הקוסמי השיב,"אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות"
אמר האדם - "תמשיך לחפש, אנחנו נחכה."
_____________________

הכוכבים והגלקסיות מתו ונעלמו, והחלל נהיה שחור אחרי טריליוני שנים של בעירה.
אחד, אחד בני האדם מוזגו עם הואק, כל גוף פיסי איבד את זהותו המנטלית.
מחשבותיו של האדם האחרון עצרו לרגע לפני שהתמזגו, והוא הסתכל אל החלל שהיה ריק חוץ משאריותיו של כוכב חשוך אחרון ושום דבר אחר חוץ מחומר דק להפליא, שהוטרד לפעמים ע"י שאריות החום האחרונות ששאפו לאפס המוחלט.
האדם אמר, "ואק, האם זה הסוף? ואם כן, לשם מה היה הכל ?"
הואק אמר, "אין עדיין מספיק מידע לתשובה בעלת משמעות אך אני אמשיך לחפש".
מחשבותיו של האדם האחרון התמזגו עם מחשב העל ורק הואק נשאר קיים.
_____________________
החומר והאנרגיה נגמרו ואיתם החלל והזמן.
כל המידע הקיים נגמר ולא נשאר מה לאסוף.
כל השאלות שהיו נשאלו וכל התשובות נמצאו.
הכל היה ידוע וברור לחלוטין למעט שאלה אחת.
הואק-אדם נשאר קיים רק במטרה לפתור את השאלה שהוא מעולם לא פתר מאותו זמן שטכנאי חצי שתוי שאל לפני טריליוני שנים.

אך עדיין לא כל המידע תואם וקושר בכל היחסים האפשריים.
זמן נצחי עבר עד שזה נעשה והגיעה עת שהואק הגיע לתשובה.
אך לא נשאר אף אדם שאליו יכל הואק לתת את התשובה.
לעוד פרק זמן-לא זמן נצחי, הואק חשב מהי הדרך טובה ביותר למסור בה את התשובה.
תודעתו של הואק הקיפה את כל מה שהיה פעם היקום והרהרה על מה שעתה היה תוהו ובהו.
שלב אחר שלב, זה חייב היה להיעשות.
ויאמר הואק, "יהי אור!"
ויהי אור...

Asimov, Isaac (November 1956). "The Last Question". Science Fiction Quarterly

אוזנו של הארנב

ארנב שחור וארנבת בלונדינית התחתנו.

נולד להם ארנב שחור עם חתיכה בלונדינית באוזן..
הוא חיפש חברים-

הלך לארנבים השחורים, אבל הם לא רצו לקבל אותו בגלל החתיכה הבלונדינית.
הלך לארנבים הבלונדינים וגם הם לא רצו לקבל אותו.
הוא החליט לשכב על פסי רכבת וככה כשהרכבת תעבור היא תוריד לו את החתיכה הבלונדינית!
הרכבת עברה והורידה לו את כל הראש.

מוסר ההשכל -  

לא שווה לאבד את הראש בשביל איזו חתיכה בלונדינית.

שערה משפמו של האריה

סנאדו מערבות אפריקה הגבוהות, נישאה בשידוך לאלמן בן לשבט המישורים.

כשהלכה אל ביתו היא מצאה שיש לו בן צעיר ושמו סגב.  סגב היה ילד עצוב מאוד כי אימו נפטרה מהקדחת.

סאנדו אהבה את סגב מאד וניסתה להיות לו כאם.

היא בשלה לו את האוכל שהוא הכי אוהב אבל הוא לא אכל.

היא תיקנה את כל בגדיו אבל הוא רץ בשיחים וקרע אותם. היא הטליאה את נעליו אבל הוא זרק אותם לנהר.  

היא הייתה מנסה לחבק אותו, אומרת לו: "תמיד רציתי בן צעיר. עכשיו נתן לי האל אחד. אני אוהבת אותך מאד."

לעתים קרובות ניסתה לנשק אותו.
אבל סגב היה נמלט ממנה וצועק בקול כעוס, "אני לא אוהב אותך. את לא האמא שלי. אמא שלי מתה. אני לא אוהב אותך. אני שונא אותך."
 יום אחד ברח סגב מן הבית ונשאר בחורשה עד שבא אביו לחפש ולמצוא אותו. כשחזר סגב הביתה לא הניח לאמו החורגת לנשקו. סאנדו בכתה כל הלילה.

בבוקר, הלכה סאנדו לבקר במערה של איש חכם. היא סיפרה לחכם על בנה החדש שלא אהב אותה.

היא אמרה "עליך להכין עבורי אבקת קסמים לאהבה. אז יאהב אותי סגב כפי שאהב את אמו."

החכם אמר - "כדי להכין אבקה כזו אני זקוק לשערה משפמו של האריה הזקן והנורא המתהלך במדבר הסלע-השחור שמעבר לנהר. הביאי לי שערה כזו."
"איך?" שאלה סאנדו. "האריה יטרוף אותי."
"איני יכול להשיב לשאלה הזו," אמר החכם. "אני מתמצא באבקות לאהבה אבל יודע מעט מאד על אריות. עלייך למצוא דרך."

סאנדו אהבה את סגב מאד. היא החליטה לנסות ולהשיג שערה משפמו של האריה ויהי מה.

היא חצתה את הנהר לעבר מדבר הסלע-השחור והתבוננה באריה ממרחק.

האריה היה אימתני. כששאג, נבהלה סאנדו וברחה לביתה.

למחרת חזרה כשהיא נושאת מזון. היא הניחה אותו על סלע במרחק מייל שלם מן האריה וברחה.

יום אחר כך הביאה סאנדו עוד מזון והניחה אותו במרחק חצי מייל מן האריה.

ביום הבא הניחה את המזון במרחק רבע מייל והתבוננה בו ממרחק בזמן שאכל.

אחרי ימים הניחה את המזון במרחק קצר מן האריה הענק. הוא הבחין בה ונהם נהימה ידידותית.

סאנדו נשארה במקומה בזמן שהאריה אכל. יום אחר כך התקרבה עוד עד שהגיע היום בו האכילה את האריה במו ידיה. היא התבוננה בלסתות העצומות שלו נפערות באחת ומתהדקות בשנייה! היא שמעה את שיניו קורעות דרך הבשר שבפיו. היא פחדה אבל אהבה את סגב מאד. היא עצמה את עיניה, הושיטה יד ותלשה שערה משפמו של האריה.

האריה לא הבחין בדבר והמשיך לאכול.

סאנדו רצה למערת החכם.
היא הגיעה לשם קצרת נשימה. "יש לי את השערה" קראה.

"עכשיו הכן לי בבקשה אבקת אהבה וסגב יאהב אותי לבטח."

זרק החכם את השערה אל תוך האש. סאנדו נזדעקה.
"אין צורך בשום אבקה," אמר החכם. "התנהגי לסגב באותו האופן שבו נהגת באריה והוא יאהב אותך לבטח."

סאנדו חזרה לביתה. סגב ראה אותה, מיד החמיץ פניו והפנה לה את גבו.

ליבה של סאנדו התכווץ אבל היא זכרה את דברי הזקן החכם.

יום אחר יום היא גייסה את כל הסבלנות וההבנה שלה. יום אחר יום נגשה לסגב בעדינות בכבוד ואהבה.

זה היה קשה אבל עם הימים שחלפו, אט אט סגב התחיל לתת בה אמון ולפתוח את ליבו עד שהחזיר לה את כל האהבה שילד יכול להעניק לאימו. 

מה אישה רוצה

הנסיך הצעיר יצא לציד יום אחד עם כמה מאביריו. והנה רואות עיניו איל לבן יפיפה, הוא פורץ בדהרה אחר אותו איל שמוביל אותו עמוק אל תוך היער, הוא משאיר את חבריו הרחק מאחור, כשלפתע הוא נכנס עם סוסו לתוך ביצה טובענית.

בעודו שוקע עמוק עמוק עם סוסו הוא מבחין במכשפה מכוערת עוברת בקרבת מקום.

הנסיך קורא לה לעזרה.

"אעזור לך בתנאי אחד" היא אומרת.

"כל דבר שתבקשי, אומר הנסיך.

"אני צריכה שתענה לי על החידה – מהו הדבר שכל אישה רוצה יותר מכל "

הנסיך ממשיך לשקוע בביצה, וחושב על החידה של המכשפה –

מה אישה רוצה יותר מכל ? אהבה ? חתונה ? כסף ויהלומים ? להישאר יפה וצעירה ? בגדים יפה ?

"לא יודע !! נו.. בבקשה תעזרי לי...אני אענה לך על החידה, רק שאני צריך זמן לחשוב טיפה"

המכשפה מסתכלת עליו, מתלבטת רגע ועונה לו –

"אני מוכנה לעזור לך ולתת לך עוד זמן לחשוב על החידה רק בתנאי שתבטיח לי להתחתן איתי עוד היום"

הנסיך מרגיש איך הוא עומד למות בעוד מספר רגעים ולכן בלית ברירה מבטיח לה.

המכשפה ממלמלת מספר מילות כשף והנסיך וסוסו לפתע מתרוממים באוויר ונחלצים מהביצה.

הנסיך עומד במילתו, לוקח איתו את המכשפה המכוערת לארמון ועוד באותו היום נושא אותה לאישה.

ואחרי החופה, כמובן מסיבה, הנסיך מסתובב באולם, על זרועו אשתו הטרייה,

שכל בגדי המלכות לא יכולים להסתיר את כיעורה הנורא...

והנה מגיע הרגע לעלות אל חדר הכלולות. הזוג הטרי נעלם אל תוך החדר.

והחדר יפה...מזמין כל כך, פרחים, נרות, אש בוערת באח.  הנסיך בקושי מעיף מבט, הוא צונח אל תוך כורסה ליד האח, כובש את פניו בידיו, לא מעז להתבונן באשתו...

מאחוריו הוא שומע את אשתו לוחשת  "אהובי, אנחנו בעל ואישה האם לא תרצה לתת לי נשיקה?"

לאט הוא מסתובב ורואה...  מדהימה! פשוט חלום...כל דבר במקום, פנים זכות וצעירות,

מותניים צרות, שיער בהיר ורך משתפל אל כתפיה,  הנסיך בשוק!

היא מחייכת ואומרת "הסרת מעלי מחצית הכישוף שהיה מוטל עלי.

כן, רק מחצית. מעכשיו אוכל להיות יפה מחצית מן היממה,

אבל במחצית השנייה עלי לחזור אל אותו גוף מפלצתי בו הכרת אותי לראשונה.

ובכן במה תבחר בעלי היקר, יפה בלילה, מכוערת ביום או להפך, מכוערת בלילה ויפה ביום".

הנסיך הצעיר, לא חושב פעמיים, עכשיו לילה, היא מולו יפיפייה, נראית כמו חלום,

מיד הוא אומר "יפה בלילה! "

משיבה לו אשתו היפה בכעס -  "הבנתי אותך. רוצה אותי יפה בלילה, רוצה להתענג על יופיי, בלי לחשוב שנייה איך אני מרגישה ביום כאשר אני מסתובבת בין כל הגבירים והגבירות, מכוערת ומעוותת. "

אומר הנסיך – "סליחה... אז תהיי יפה ביום ו...מכוערת בלילה".

כועסת האישה הצעירה -  " חצוף !! אתה רוצה להתהדר ולהתפאר ביופיי, לפני כל חבריך המלכותיים.

וממש לא אכפת לך ממני בשעות היחידות שבהן אנחנו יכולים להיות לבד. העיקר שכולם יקנאו בך !"

אומר הנסיך – "לא זה ממש לא כך...אז בסדר תהיי יפה בלילה... לא ! ..יפה ביום, לא נו בלילה...

נו...תהי מה שאת רוצה!!! "

פתאום מתמלאת האישה הצעירה באור קורן והיא נראית שלווה וחייכנית.

מחייכת אליו ואומרת לו – "יפה ! כל הכבוד ! באלו המילים הסרת מעלי את הכישוף כולו

גילית מה אישה רוצה יותר מכל ! "

ואומרים שמאז אותו היום אשתו של הנסיך הייתה

יפה גם ביום וגם בלילה, כפי שכל אישה נהיית כשהיא מרשה לעצמה להיות מה שהיא רוצה.

אולם יש כאלה שאומרים שמאותו היום אשתו של הנסיך הייתה יפה מתי שרצתה

ומכוערת מתי שרצתה, הכול שאלה מאיפה מסתכלים.

ועבורכם הגברים הכי חשוב ללמוד מסיפור זה –

לא חשוב אם האישה שלכם היא יפה או מכוערת, לפני הכל היא עדיין מכשפה…

אש על ההר

לפני שנים רבות, באתיופיה, חי לו בחור צעיר בשם דסטאו שעבד בעיר אצל סוחר עשיר בשם הפטום.

הפטום היה איש עשיר מאד אבל גם קמצן ורע לב. היה לו כל דבר שכסף יכול היה לקנות. ומרוב שהיה לו כסף הוא גם היה מאד משועמם. ולילה חורפי אחד, כאשר הרוח  הקפואה נשבה לה במישורים והפטום הרגיש משועמם במיוחד הוא קרא למשרת שלו דסטאו .

אמר הפטום: "מעניין כמה קור יכול בן אדם לסבול. אתה חושב שזה אפשרי לאדם לעמוד במשך לילה שלם על פסגת ההר בלי שמיכות בגדים או אש, ובכל זאת לא למות?"

אמר דסטאו : "אני מאמין שזה אפשרי אבל זה נראה לי דבר די טיפשי לעשות".

" אם אתה יכול לעמוד לילה שלם על הסלעים של הר אינטוטו, בלי אוכל, בגדים, שמיכות או אש, אני אתן לך עשרה דונמים של אדמה, בית גדול, ועדר פרות ועיזים. "

דסטאו הסכים להתערבות ויצא מן הבית בהתרגשות, אבל כעבור זמן קצר ההתרגשות עזבה אותו והוא התחיל להיבהל.

הוא ידע שעל פסגת הר אינטוטו, הרוח נושבת בלילה בצורה אכזרית ומקפיאה, ויש סכנת מוות ממשית.

בבוקר, דסטאו  הלך לראות איש זקן מן השבט שלו שגם כן חי בעיר, והוא סיפר לו על ההתערבות.

אני לא יודע מה לעשות, הוא אמר. אני מפחד.

אמר הזקן: אני אעזור לך. בצד השני של העמק, לא רחוק מן הבית שלי, יש סלע גדול שאפשר לראות אותו מפסגת הר אינטוטו. מחר בערב כאשר השמש שוקעת, אני אקים מדורה על הסלע.

כל הלילה תתבונן במדורה. אל תעצום את העיניים. וכאשר אתה מתבונן במדורה, תחשוב על החום שלה, ותחשוב עלי, על החבר שלך, שדואג לך ושומר על האש בשבילך.

דסטאו חזר הביתה בתחושה של שלווה ולקראת ערב התחיל לטפס על ההר לעבר הפסגה.

הפטום שלח משרתים שיעקבו אחריו ויוודאו שדסטאו  לא נעזר בשום דבר בשביל לשרוד את הלילה.

דסטאו  הגיע לפסגה, הוריד את הבגדים ונעמד בקור הלח בעוד השמש שוקעת.

בצד השני של העמק, במרחק רב, דסטאו  ראה את אור המדורה שהדליק ידידו, אור זורח כמו כוכב בחשיכה.

הרוח נהייתה יותר ויותר קרה, חתכה את הבשר שלו וחדרה לעצמות. הסלע שעליו עמד הרגיש כמו גוש קרח, וכל שעה הקור הלך וגבר. הוא התחיל להשתעל ולהתעטש, כל הגוף שלו רעד, הוא הרגיש שכל רגע הוא עלול להתמוטט, אבל הוא לא הוריד את העיניים מאותו אור קטן שהבהב ונצנץ דרך הערפל והזכיר לו שיש לו חבר שחושב עליו ודואג לו אוהב אותו ושמור על האש למענו.

וסוף סוף הגיעה הזריחה. דסטאו התלבש והתחיל לרדת מן ההר בלוויית המשרתים האחרים.

הפטום מאד הופתע. הוא היה משוכנע שדסטאו לא יעמוד בקור העז.

"אתה בחור חזק. איך עשית את זה?"

אומר דסטאו : "אני פשוט הסתכלתי על אורה של מדורה בצד השני של העמק".

"מה??!!!! אתה הסתכלת על מדורה??!!! אתה השתמשת באש! אתה מפסיד בהתערבות ואתה עדיין המשרת שלי ואני לא נותן לך אף פיסת אדמה".

דסטאו  היה בהלם! "אבל האש הייתה רחוקה, אני לא הרגשתי את החום שלה !"

"זה לא משנה. אתה השתמשת באש והאש הצילה אותך. אתה לא מילאת אחרי תנאי ההתערבות".

שמע את הסיפור שופט העיר ששמו היילו ומהיותו אדם שוחר צדק החליט לעזור לדסטאו.

כעבור מספר ימים היילו שלח הזמנות לכל עשירי העיר, לבוא אליו הביתה לסעודה גדולה. בין המוזמנים היו הפטום.

יום החגיגה הגיע וכל האורחים התיישבו על שטיחים רכים ומן המטבח הגיעו ריחות נפלאים.

והזמן עבר, והאוכל לא הוגש, ועוד שעה עוברת והאורחים כולם כבר ממש ממש רעבים, והערב ירד, ועדיין לא מגישים את האוכל. רק ריחות נהדרים ממשיכים לרחף מן המטבח החוצה.

וכולם נעים בעצבנות, מסתכלים אחד על השני בתימהון עד שהפטום לא מתאפק, הוא קם בכעס ואומר "היילו! מה פשר ההתנהגות הזו. למה אתה מזמין אותנו לסעודה ואז לא מגיש לנו כלום? "

"מה זאת אומרת?" שואל היילו. "אתה לא מריח את האוכל?"

"בוודאי שאני מריח, אבל להריח זה לא לאכול. אי אפשר לשבוע בריחות".

פניו של היילו נהיו רציניות מאד והוא אמר : "אם אפשר להתחמם מאש רחוקה אז בוודאי אפשר לשבוע מריח קרוב. בתיאבון לך הפטמום ! "

והיילו סיפר לכל האורחים המופתעים את הסיפור.

הבין הפטום שהוא עשה טעות והכריז על דסטאו  בתור בעליו של בית גדול, עשרה דונמים של אדמה, ועדר בקר. היילו בקש מן המשרתים להגיש את האוכל, והסעודה התחילה. 

לחצות את הנהר

שלושה גברים היו במסע רגלי ביער.

פתאום הגיעו לנהר רחב וסוער.

מאחר והיו צריכים לעבור לצד השני של הנהר, הגבר הראשון נשא תפילה

"בורא עולם, אנא תן לי את הכוח לחצות את הנהר".
והנה ישר – הבורא חיזק את כוחו, וכך הוא הצליח לשחות לגדה השנייה תוך שעתיים,

           (לא לפני שכמעט טבע פעמיים...)

אחרי שראה את זה, הגבר השני התפלל כך

"בורא עולם, תן לי את הציוד לחצות את הנהר".

והנה ישר – הבורא נתן לו סירת משוטים, זרועות ורגליים חזקות,
וכך הצליח לחצות את הנהר תוך שעה, לא לפני שהסירה כמעט התהפכה פעם אחת.

הגבר השלישי נשא תפילה שונה

" בורא עולם, תן לי את השכל לחצות את הנהר". 

ופווווף ! הבורא הפך אותו לאישה.

האישה הלכה עשרים מטר במעלה הנהר וחצתה את הנהר על הגשר תוך 3 דקות...

חמש כללים לגבר שמחפש אישה שתגרום לו אושר

חשוב שתמצא אישה שיש לה מקום עבודה קבוע,שתאהב ניקיון ושתדע לבשל

חשוב שתמצא אישה שתדע להצחיק אותך.

חשוב שתמצא אישה שתוכל לבטוח בה

חשוב שתמצא אישה יפה וצנועה

הכלל החמישי הוא הכי חשוב -

חשוב שארבעת הנשים הללו לא ידעו אחת על השנייה.

האישה המושלמת

נסרדין וחברו ישבו ושוחחו.

שאל החבר:

"אמור לי ידיד, האם מעולם לא חשבת להתחתן ?"

"בוודאי שחשבתי, ענה נסרדין", וסיפר:

בנעוריי גמלה בליבי החלטה למצוא את האשה המושלמת, ויצאתי למסע.
חציתי את המדבר והגעתי לדמשק.

שם פגשתי אישה יפת מראה ואצילת נפש, אך ענייני העולם הזה היו זרים לה.

המשכתי במסע והגעתי לאיספהאן .

שם פגשתי אשה מלומדת ומנוסה , אך תווי פניה לא היו יפים דיים

שמתי פעמיי לקהיר, ושם ידידי, הוזמנתי לסעודה בביתה של נערה יפהפייה וחכמה.

נערה זו שבתה מייד את ליבי."
"אז מדוע לא נשאת אותה לאישה?"

"למרבה הצער, גם היא חיפשה את הגבר המושלם"

טיול באפריקה

שני חברים מטיילים באפריקה כשלפתע מגיח ממולם אריה.

הם מתחילים לרוץ וכעבור מאה מטר עוצר אחד מהם ומחליף את הנעליים לנעלי ספורט.

"אתה באמת חושב שזה מה שיעזור לך לרוץ מהר יותר מהאריה ? " שואל השני

"אני לא צריך לרוץ מהר יותר מהאריה" הוא עונה, "רק לרוץ מהר יותר ממך"

השפה האוניברסלית

שני חברים היו בטיול באפריקה.

שואל האחד את חברו – "תגיד הבאת את הרובה ? "

עונה חברו – "אין צורך ברובה !"

מתעצבן חברו – " השתגעת..יש פה חיות פרא!"

"אל תדאג יש לי משהו יותר טוב מאשר רובה... יש לי כינור !

אומרים שמוזיקה היא השפה האוניברסאלית של כל היצורים החיים"

פתאום מגיח אריה ומתקרב לטרוף אותם.

התייר שולף את הכינור , מתחיל לנגן ובאמת האריה נרגע, מתיישב ומתחיל להקשיב למוזיקה.

לא עובר זמן רב ומרחוק מגיע זאב.  רץ לכיוונם , כולו מפחיד ומאיים

אך ברגע שהוא מתקרב ושומע את המוזיקה הוא יושב לידם ונרגע.. מגרגר להנאתו...

לפתע מרחוק הם רואים נמר גדול וזקן מתקרב בריצה, מתקרב..

מתקרב...מגיע ליד התייר עם הכינור ובמכת יד אחת הורג אותו ואת חברו.

"למה !?" מתעצבן האריה  , ""למה עשית את זה ?!" שואל בכעס גם הזאב

"הוא ניגן כל כך יפה וכל כך נהנינו. מה הבעיה שלך ?"

הנמר הסתובב והתבונן בשניהם, פירכס את אוזנו ושאל בצעקה - "מהההה ? דברו חזק, לא שומע !  " 

כמה מהר

תייר אחד איבד את דרכו באיזור כפרי ופנה לאחד מחקלאי המקום על מנת לקבל הכוונה.

"היכן היא העיר הקרובה ? " שאל התייר

"בכיוון זה " , הצביע החקלאי.

"וכמה זמן ייקח לי להגיע לשם ?" , שאל התייר

"אינני יודע" , אמר החקלאי.

נעלב התייר מחוסר רצונו של המקומי לעזור לו ופנה בצעד מהיר לכיוון העיר.

"היי ! " , צעק לכיוונו החקלאי, זה ייקח לך בערך שעה.

צעק לו התייר בחזרה - " ולמה לא יכולת להגיד את זה קודם כשהייתי לידך ?"

"לא ידעתי כמה מהר אתה הולך..." השיב החקלאי