תן לי את היד שלך או קח את היד שלי

אדם התלוי מצוק ונאחז בשארית כוחותיו בצוק בשתי ידיו לא ירצה לתת יד אחת גם אם זה עבור הצלתו.
לעומת זאת הוא כן יסכים לקחת יד

העלה האחרון / או הנרי

ברובע קטן, ממערב לכיכר וושינגטון, הרחובות השתגעו ופיצלו עצמם לרצועות דקות ולעקומות מוזרות. 
כל רחוב חוצה את עצמו פעם או פעמיים.
מספרים כי אמן זיהה פעם אפשרות מעניינת ברחוב הזה-
הוא שיער שמוכר הצבעים שיגיע לגבות את החוב על צבעים נייר וקנבס, יאבד את דרכו בהולכו במסלול הרחוב, וכך יחזור לחנותו מבלי שפרוטה שולמה על החשבון!

כך, החלו חיש מתגנבים לגריניץ' ווילאג' הישנה והטובה אנשי אומנות, משחרים לחלונות מרובי אור, מבנים מהמאה השמונה-עשרה, עליות גג הולנדיות ושכר דירה נמוך.
אחר כך הם ייבאו מהשדרה השישית כמה ספלים וסירים, לחימום האוכל, והפכו ל"מושבה".

בראש מבנה לבנים שפוף, בן שלוש קומות, סו וג'ונסי החזיקו סטודיו.
"ג'ונסי" היה שם חיבה לג'ואנה.
האחת הייתה ממיין; השנייה מקליפורניה.
הן נפגשו  ליד השולחן ב"דלמוניקו'ס" של השדירה השמינית, ומצאו את טעמן באומנות, סלט עלים ועיצוב שרוולים כה קרוב, שהסטודיו המשותף היה תוצאה בלתי נמנעת.

זה היה בנובמבר. זר קר ובלתי נראה, שהרופאים כינו דלקת-ריאות, התהלך לו במושבה, נוגע פה ושם במישהו באצבעות הקרח שלו.
בצד המזרחי המחסל הזה צעד נמרצות, מכניע את קורבנותיו בהמוניהם, אבל במבוך הצר והטחוב של ה"מקומות" הילכו רגליו לאט.

מר דלקת-ריאות לא היה מה שתקראו ג'נטלמן אבירי.
אישה זערורית, הייתה בקושי צָיִד ראוי לַלא-יוצלח קצר הנשימה ואדום האגרוף.
אבל בכל זאת בג'ונסי הוא הלם; והיא שכבה, בקושי נעה, על שלד מיטתה הצבוע, מביטה מבעד לשמשות החלון ההולנדי על הקיר הערום של בית הלבנים הסמוך.

בוקר אחד הרופא העסוק ביקש את סו למסדרון, עם גבה אפורה, פרועה.

"הסיכוי שלה הוא אחד לעשר"  אמר, בנערו את הכספית במדחום. "והסיכוי הזה הוא רק בעבור רצונה לחיות. האופן הזה שבו אנשים מוכנים למהר ולמות וכבר מסתדרים בשכיבה לצד הקבר עושה צחוק מכל התרופות שלנו.
הליידי הקטנה שלך גמרה בדעתה שהיא לא תבריא. היש משהו שמטריד את מנוחתה?"
"היא – היא רצתה לצייר את מפרץ נפולי יום אחד" אמרה סו.
"לצייר? – שטויות! היש משהו בראשה ששווה לחשוב עליו פעמיים – גבר למשל?"
"גבר?" אמרה סו, מאנפפת בקולה. "האם גבר שווה – אבל לא, דוקטור, אין דבר ממין זה."
"אם כך, זו החולשה" אמר הרופא. "אני אעשה כל מה שהמדע יכול להציע.
אבל כל פעם שחולה שלי מתחילה למנות את הכרכרות בתהלוכת הלוויה שלה, אני מחסיר חמישים אחוז מכוח המרפא של התרופות.
אם תצליחי לגרום לה לגלות עניין בחיים , לדוגמא לשאול שאלה על האופנה החדשה של החורף, אבטיח לך סיכוי של אחד לחמש עבורה, במקום אחד לעשר."

לאחר שהרופא עזב, סו הלכה לחדר העבודה ודמעותיה הפכו ממחטה יפנית לעיסת נייר.
אז היא צעדה נמרצות לחדר של ג'ונסי עם לוח הציור שלה, שורקת שיר עליז.

ג'ונסי שכבה, בקושי מעלה קמט במצעים, עם פניה בכיוון החלון. סו הפסיקה לשרוק, חושבת שהיא ישנה.

היא העמידה את הלוח, והתחילה ציור דיו שנועד לאייר סיפור למגזין. אמנים צעירים חייבים לסלול את דרכם לאמנות על ידי ציור איורים לסיפורים שכותבים סופרים צעירים כדי לסלול את דרכם לספרות.

סו הייתה עסוקה בציור זוג מכנסי רכיבה אלגנטיים ומשקפיים על דמות הגיבור, בוקר מאיידהו,
כאשר שמעה צליל נמוך, שחזר מספר פעמים. היא מיהרה לגשת אל המיטה.

 עיניה של ג'ונסי היו פקוחות לרווחה. היא הביטה אל מחוץ לחלון וספרה – ספרה אחורנית.
"שניים עשר" היא אמרה, ומעט אחר כך "אחד עשר", ואז "עשרה", ו "תשעה", ואז "שמונה" ו"שבעה" כמעט יחדיו.

סו התבוננה מודאגת אל מחוץ לחלון. מה היה שם לספור? הייתה רק חצר ערומה וצחיחה לצפות בה, והקיר הריק של בניין הלבנים במרחק של שבעה מטרים. שיח קיסוס זקן, זקן, מסובַך ונרקב בשורשיו, טיפס עד למחצית גובה קיר הלבנים. נשימת הסתיו הקרה תלשה את עליו, עד שענפי שלדו נאחזו, ערומים כמעט לגמרי, בלבנים המתפוררות.

"מה הדבר, יקירה?" שאלה סו.

"ששה", אמרה ג'ונסי, כמעט בלחישה. " הם נופלים מהר יותר עכשיו. לפני שלושה ימים היו כמעט מאה. כאב לי הראש לספור אותם. אבל עכשיו זה קל. הנה הלך עוד אחד. נותרו רק חמישה עכשיו."
"חמישה מה, יקירה? ספרי לסוּ שלך."
"עלים. על שיח הקיסוס. כשהאחרון יפול, גם אני אלך. 
אני יודעת זאת כבר שלושה ימים. הרופא לא אמר לך?"

"או, באמת, מעולם לא שמעתי כאלו שטויות," התלוננה סו בבוז מפואר.
"מה הקשר בין עלים של קיסוס זקן להחלמתך? ואת אהבת את השיח הזה כל כך, ילדה שובבה.
אל תהיי אווזה טפשה.
היי, הרופא אמר לי הבוקר שסיכוייך להבריא בקרוב הם – בואי נראה מה בדיוק הוא אמר – הוא אמר שהסיכויים הם עשר לאחד!
היי, זה סיכוי טוב כמעט כמו שיש לנו בניו-יורק כשאנו נוסעות בחשמלית או הולכות ליד בניין חדש.
נסי לאכול מעט מרק עכשיו, ותני לסוּ שלך לחזור לציור שלה, כך שתוכל למכור אותו לעורך, ולקנות יין פורט לילדה החולה שלה, וצלעות לחמדנית הפרטית שבה."

"את לא צריכה להביא עוד יין," אמרה ג'ונסי, משאירה את עיניה נעוצות מחוץ לחלון. "הנה הלך עוד אחד. לא, אני לא רוצה מרק.
נשארו רק ארבעה. אני רוצה לראות את האחרון נופל לפני שיחשיך. אז אלך גם אני."

"ג'ונסי, יקירה,", אמרה סו, מתכופפת מעליה, "התבטיחי לי לשמור את עיניך סגורות, ולא להציץ מבעד לחלון עד שאגמור לעבוד? אני מוכרחה למסור את הציורים האלה עד מחר.
אני צריכה את האור, וָלא אני אמשוך מטה את הוילון."

"את לא יכולה לצייר בחדר השני?" שאלה ג'ונסי, קרה.

"אני מעדיפה להיות כאן לצידך," אמרה סו. "חוץ מזה, אני לא רוצה שתמשיכי להסתכל על העלים הטפשיים האלה."
"תגידי לי ברגע שתגמרי," אמרה ג'ונסי, סוגרת את עיניה, ושוכבת לבנה ודמומה כפסל שנותץ,
"כי אני רוצה לראות את האחרון נופל. אני עייפה מלחכות. אני עייפה מלחשוב. אני רוצה לעזוב את הכל, ולהפליג מטה מטה, בדיוק כאחד העלים המסכנים והעייפים האלה."
"נסי לישון," אמרה סו. "אני חייבת לקרוא לבֶּהְרְמָן, שישמש לי כמודל עבור הכורה הזקן.
אני חוזרת תוך דקה. אל תנסי לזוז עד שאחזור."

בהרמן הזקן היה צייר שגר בקומת הקרקע, מתחת.
הוא היה מעבר לשישים, ובעל זקן כמשה של מיכאלאנג'לו, שהסתלסל מטה מראש של סאטיר לאורך גוף של שדון.
בהרמן היה כשלון אומנותי.
ארבעים שנה הוא תפעל את מברשתו, מבלי להתקרב דיו לַדָבָר.
הוא היה תמיד על סף ציור יצירת מופת, אך עדיין לא התחילה אפילו.
במשך מספר שנים לא צייר כלום, למעט משיכת מכחול פה ושם לפרסומת זו או אחרת.
הוא השׂתכר מעט כמודל לאומנים הצעירים במושבה, שלא יכלו להרשות לעצמם לשלם למקצוען.
הוא הירבה בשתיית ג'ין, ועדיין דיבר על יצירת המופת הממשמשת ובאה.
לכל השאר הוא היה זקן קטן ונשכני, שבז מרות לכל גילוי של רכות, ושראה את עצמו ככלב שמירה המגן על שתי האומניות הצעירות בסטודיו שלמעלה.

סו מצאה את בהרמן מסריח מגרגרי ערער במאורתו האפלה למטה. בפינה אחת היה קנבס ריק מוצב על כן, ממתין עשרים וחמש שנים לקלוט את הקו הראשון של יצירת המופת.
היא סיפרה לו על הגחמה של ג'ונסי, ואיך היא פחדה שהיא, קלה ושברירית כעלה בעצמה, תרחף מכאן, כשאחיזתה הרופפת בעולם תחלש.
בהרמן הזקן, עיניו האדומות פשוט שוצפות, זעק את לעגו ומיאוסו מדמיונות אידיוטיים שכאלה.
"ואס!" צעק. "יש בעולם אנשים עם טפשוּת למות בגלל עלים נופלים משיח ארור? אני לא לשמוע על כזה דבר.
לא, אני לא עושה פוזה בשביל כורה ראש כרוב שלך. למה את מרשה למחשבה טיפשית הזאת להכנס אצלה במוח? אח, מיס יונסי המסכנה הזאת."

"היא מאוד חולה וחלשה," אמרה סו, "והחום הותיר את מוחה אובדני ומלא הזיות משונות. ובכן, מר בהרמן, אם אינך רוצה להיות מודל עבורי, אתה לא חייב. אבל אני חושבת שאתה אשמאי זקן - זקן ואיום."

"את בדיוק כמו אשה!" צרח בהרמן. "מי אמר אני לא עושה פוזה? לכי. אני בא אתך. חצי שעה אני מנסה להגיד אני מוכן לעשות פוזה. גוֹט! זה לא מקום בו מישהו כל כך טוב כמו מיס יונסי צריכה לשכב חולה. יום אחד אני לצייר יצירת מופת, וכולנו נלך מפה. גוֹט! כן."

ג'ונסי ישנה כשהם עלו. סו משכה את הוילון אל אדן החלון, והובילה את בהרמן לחדר השני. שם הם השקיפו בחשש מבעד לחלון על שיח הקיסוס. אז הם התבוננו לרגע אחד בשני מבלי לדבר.
גשם קר, עקשני, ירד, מעורב בשלג. בהרמן, בחולצתו הכחולה הישנה, התיישב ככורה על קומקום הפוך ששמש כסלע.

כשסו התעוררה למחרת בבוקר משינה של שעה, היא מצאה את ג'ונסי בוהה בוילון הירוק המורד בעיניים קהות ופעורות.
"משכי אותו למעלה; אני רוצה לראות" היא צוותה, בלחישה.
סו צייתה, בכבדות.

אבל, הו! לאחר הגשם המכה, והמשבים העזים של הרוח, שהשתוללו כל הלילה המתמשך,
עוד ניצב אל מול קיר הלבנים עלה קיסוס יחיד. 
הוא היה האחרון על השיח. עדיין ירוק כהה קרוב לגבעול, שפתו המשוננת זרועה בצהוב של התפרקות ודעיכה, הוא תלה באומץ מענף, כשבעה מטרים מעל הקרקע.

"זה האחרון," אמרה ג'ונסי. "הייתי בטוחה שהוא יפול במהלך הלילה. שמעתי את הרוח.
הוא יפול היום, ואני אמות באותו הזמן."
"יקירה, יקירה!" אמרה סו, מרכינה את ראשה הלֶאֶה אל הכרית, "חישבי עלי, אם לא על עצמך. מה אני אעשה?"
אבל ג'ונסי לא ענתה. הדבר הבודד ביותר בכל העולם כולו הוא נשמה המתכוננת למסעה המסתורי והרחוק.
ההזייה נראתה כאוחזת בה יותר ויותר, ככל שהקשרים שחיברו אותה לחברוּת ולארץ הלכו ונפרמו.
היום הלך וחלף, וגם מבעד לאור הדמדומים הן יכלו לראות את עלה הקיסוס הבודד נצמד לגבעולו, מנגד לקיר.
ואז, עם בוא הערב, שוב שוחררה רוח הצפון, והגשם עוד חבט כנגד החלונות, וקירקש בדרכו מטה מהמחילות ההולנדיות הנמוכות.
כשהיה מספיק אור, ג'ונסי, חסרת הרחמים, פקדה שהוילון יורם.
עלה הקיסוס היה עדיין שם. 

ג'ונסי שכבה מביטה בו במשך זמן רב. ואז היא קראה לסו, שהייתה בוחשת את מרק העוף שלה על כירת הגז.
"הייתי ילדה רעה סודי," אמרה ג'ונסי.
"משהו גרם לעלה האחרון להישאר שם כדי להראות לי איזו רשעה הייתי. 
לרצות למות זה חטא.
את יכולה להביא לי מעט מרק עכשיו, וגם  חלב עם קצת יין בפנים, וגם – לא; הביאי לי מראה קודם, ואז שימי מספר כרים מסביבי, ואני אשב לי ואתבונן בך מבשלת."
ושעה מאוחר יותר היא אמרה:
"סו, יום אחד אני מקווה לצייר את מפרץ נפולי."
הרופא בא אחר הצהריים, וסו מצאה תרוץ לצאת למסדרון בעקבותיו.

"סיכויים שווים," אמר הרופא, בלוקחו את ידה הדקה והרועדת של סו בשלו. " עם טיפול טוב, תנצחי.
ועכשיו אני חייב לראות מקרה אחר שיש לי, למטה. בהרמן, זה שמו – איזה אמן, נדמה לי. גם דלקת-ריאות.
הוא איש זקן, חלש, וההתקפה חריפה. אין תקווה עבורו; אבל הוא עובר לבית החולים היום, כדי להטיב את נוחותו."
ביום המחרת הרופא אמר לסו: "היא מחוץ לכלל סכנה. ניצחת. עכשיו תזונה והשגחה – זה הכל."

ובאחר הצהריים של אותו היום סו נגשה למיטה היכן שג'ונסי שכבה, סורגת בשביעות רצון שָל כחול מאוד וחסר תועלת מאוד, ושמה יד אחת סביבה, כריות והכל.
"יש לי משהו לספר לך, עכברונת לבנה," היא אמרה.
"מר בהרמן מת היום מדלקת-ראות בבית החולים. הוא היה חולה במשך יומיים בלבד.
השרת מצא אותו בחדרו בבוקר של היום הראשון, אחוז כאב. נעליו ובגדיו היו ספוגים מים, וקרים כקרח."

"אוי.." נזעקה ג'ונסי, "היכן היה בלילה כה נורא ?"

"הם מצאו עששית, עדיין בוערת, וסולם שנגרר ממקומו, וכמה מכחולים מפוזרים, ופָּלֵטָה שעליה מעורבבים צבעים ירוקים וצהובים, ו – הסתכלי מחוץ לחלון יקירה, על העלה האחרון שעל הקיר. 
לא תהית למה הוא מעולם לא רפרף או זז כשהרוח נשבה? 
אה, אהובה, זו יצירת המופת של בהרמן – הוא צייר אותה שם, בלילה בו נפל העלה האחרון.

הצפרדעים בבור

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע, נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. 

כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו: 

"חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!" 

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות. 

התעלמו שני הצפרדעים מקריאות חבריהם וניסו לטפס ולקפוץ החוצה בכל כוחם, 

בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי... 

אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים, אפסו כוחותיו, הוא נכנע, ומיד נפל ומת בקרקעית הבור. 

הצפרדע השני, לא ויתר, הוא המשיך לנסות בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור

"חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם...", "הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות". 

בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות ואף הגביר את מאמציו לנוכח קריאות חבריו... 

ובסופו של דבר, בשארית כוחותיו הצליח לצאת מן הבור עייף ותשוש. 

לאחר שנח מעט, שאלו אותו חבריו הצפרדעים: 

"איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק וסיכוייך להינצל היו אפסיים?..."

בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש... 

הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...

השומרוני הטוב - לא תעמוד על דם רעך

עזרה לזולת - השומרוני הטוב

(לא תעמוד על דם רעך)

פעילות על החובה המוסרית והחוקית לעזור לזולת כשהוא בצרה

מטרת הפעילות - מה תעשו כשתגיע ההזדמנות שלכם גיבור/ה ?

לכל אחד יש לפחות רגע אחד בחיים שמזמן לו הזדמנות להיות גיבור אמיתי.
האם נדע לנצל את הרגע הזה ולא להתעלם ממנו  ?
(להיות גיבור יכול להיות גם להתקשר למשטרה, או לעזור למישהו להרים משהו שנפל לו)

אמצעי עזר והרחבה– 

סרטון וידאו – שחזור הרצח של קיטי ג'נובזה ודיון על "אפקט הצופה"
שיר – הדג נחש- בלה בליסימה 
סרטון וידאו - תאונה בצומת ואיש לא עוזר
ההודי והסנדל - סיפור על עזרה לזולת
בדיחה - הפלמחניק האמיץ
סרטון - צלמת שמנציחה עוולות חברתיות ולא עוזרת
https://www.youtube.com/embed/VsDuiZ6XIqA?feature=player_embedded

סרטוני וידאו – מה אתה היית עושה (ילד רעב מחטט בזבל, ערבייה בקיוסק)

http://www.youtube.com/watch?v=3LlfxiUVJTA&feature=relmfu

סרטון וידאו - מה אתה היית עושה ילד רעב
סרטון וידאו - מה אתה היית עושה - עזרה למישהי שזרקו אותה מדירה

הצעות לנושאים לדיון –

1. האם לדעתכם קיימת חובה מוסרית לעזור לזולת ? מדוע ?
2. מיהו ה"זולת" שעלינו לעזור לו ? האם לעזור גם לזר מוחלט ? האם לעזור לאויב אפשרי ?
3. ואם קיימת סכנה ? האם בכל זאת תעזרו ? מה הוא הגבול ? כיצד אפשר לעזור בלי להסתכן ?
4. למי אתה יכול לקרוא כשאתה נתקל במישהו בצרה (הורים, משטרה, מדריך...)
5. האם חלה עליך החובה לדעתך לעזור גם כאשר מישהו נמצא ב"צרה קטנה"
6. יתרונות וחסרונות לעזרה לזולת
מה המחיר שגובה ממך העזרה לזולת (בזבוז זמן וכסף,סכנה עצמית, הסתבכות...)
מה המחיר של אי עזרה לזולת (מצפון אישי, נזק גופני לזולת, כבוד עצמי ודימוי אישי...)
7. סיפור אישי - מתי יצא לך לעזור לזולת ללא תמורה. איך הרגשת ? למה עשית את זה ?

מתודות לפעילות :

שימוש בסיפורים, בדיחות, סרטוני וידאו, שיר , סימולציה (משחק תפקידים)

מקור מקראי

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, טז),
לא תעמוד על דם רעך היא מצווה המופיעה בתורה ועיקרה עזרה לזולת שנמצא כעת בסכנה או שידוע לך שהוא עתיד להיות בסכנה.
בשנת 1998 נוסף חוק ברוח זו לספר החוקים של מדינת ישראל, וחוקים דומים קיימים במדינות נוספות.
הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו במידה והוא חש שקיימת סכנה. הרמב"ם קובע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאוים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו".

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998 :

חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. (ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס.
שלושה תנאים, שרק כאשר מתקיימים שלושתם יחדיו חובה להגיש עזרה:
"לאדם הנמצא לנגד עיניו"
"עקב אירוע פתאומי"
"בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו".

"משל השומרוני הטוב"

אחד המשלים המפורסמים בברית החדשה שבעזרתו ממחיש ישו לשומעיו שמעשיו של האדם הם שקובעים עד כמה הוא מוסרי ולא המעמד החברתי שלו . 

איש אחד ירד מירושלים ליריחו ונפל בידי שודדים והם הפשיטו אותו , פצעו אותו ועזבו אותו גוסס בשדה. 

כעבור זמן מה עבר בדרך כהן מכובד אחד ראה אותו והמשיך ללכת

בהמשך עבר בדרך בן שבט לוי, ראה אותו והמשיך ללכת.

והנה לבסוף שומרוני פשוט הלך בדרך ויבא עליו וירא אתו ויהמו מעיו: 

ויגש אליו ויחבש את-פצעיו וירכיבהו על-בהמתו ויוליכהו אל-המלון ויכלכלהו: 

ולמחרת בנסעו הוציא שני דינרים וייתנם לבעל המלון ויאמר כלכל אותו

ועתה מי מן-השלשה היה טוב בעיניך ? 

המושג "השומרוני הטוב" הפך כיום לביטוי לאדם המסייע לאחר באופן מיידי וללא תמורה.

אפקט הצופה

מושג בפסיכולוגיה חברתית.ככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו, כך הם נוטים לפזר את האחריות ביניהם.
כאשר אדם מסוים מצוי במצוקה, והאנשים סביבו אינם מגישים לו עזרה מתוך ההנחה שאדם אחר יגיש את העזרה הנדרשת.
מתברר שבמצבים מסוימים, כאשר בסביבתו של אדם הנתון במצוקה יימצא אדם אחד בלבד, ישנם סיכויים רבים יותר שיזכה לסיוע, מאשר אם יימצא באותו המצב בתוך המון.
הסיבה למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה האנושית של אדם הנמצא בחברת אנשים נוספים, לפזר את האחריות בין חברי הקבוצה בה הוא נמצא, ולא לקחתה על עצמו.

התופעה נובעת לרוב  מהסברה של הצופה שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה והתערבותו אינה נדרשת.

סרטון וידאו – שחזור הרצח של קיטי ג'נובזה (השחזור קיים במאגר כסרטון וידאו)

קיטי ג'נובזה  הייתה אישה ניו-יורקית שנדקרה למוות ליד ביתה בשכונת קווינס ב- 1964.
מקרה הרצח של ג'נובזה עורר גלים עם פרסומה של כתבה בניו יורק טיימס, לפיה 37 משכניה של ג'נובזה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה או להתערב בנעשה.
האירוע עורר מחקר נרחב בפסיכולוגיה חברתית על "אפקט הצופה מהצד".

נספח:תאונה בצומת (קיים במאגר כסרטון וידאו)

ב-6 במאי 2007 אירעה תאונת אופנוע על כביש 44 בה נפגע רוכב האופנוע, שגסס על הכביש במשך דקות ארוכות בלא שאף אחד מנהגי המכוניות עצר כדי להושיט לו עזרה. סרט וידאו שתיעד את ההתעלמות המופגנת מהאדם הגוסס פורסם בכלי התקשורת ועורר מהומה תקשורתית. בעקבות המקרה, הוגשה מטעם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ליועץ המשפטי לממשלה דרישה לחקור את הנהגים שלא סייעו לרוכב בגין עבירה על חוק "לא תעמוד על דם רעך".

נספח : סיפור ההודי והסנדל (עזרה קטנה לזולת)

כל מי שנוסע ברכבת הודית יודע עד כמה הן עמוסות.
יום אחד בזמן שהרכבת התחילה את נסיעתה איבד נוסע שישב על גג הקרון את אחד מסנדליו.
הסנדל נפל מרגלו ונחת לצד המסילה.
האיש חלץ במהירות את הסנדל מרגלו השנייה והשליך גם אותו מטה אל המסילה, בטרם תחלוף הרכבת.
נוסע שישב לידו התפלא ושאל אותו על מעשיו.
"ממילא אין לי מה לעשות עם סנדל אחד בלבד", ענה האיש, "לי הוא כבר לא יביא תועלת, אך אם ימצא מישהו את הסנדל שנפל מרגלי, עדיף שימצא זוג סנדלים"

בדיחה - מרדכי והשודדים - (כמה ראוי שנתערב באירוע?)

עזבה חיה  את בעלה מרדכי בחנות המכולת לסיים את הקניות ויצאה מעבר לכביש לבית המרקחת לקנות מספר דברים.
אחרי כמה דקות חזרה לחנות והנה שודדים בחנות לוקחים מכל הבא ליד , בעל החנות כפות בפינה ובעלה עומד בתוך עיגול שציירו השודדים ואינו עושה דבר.
זעקה האישה : "מרדכי, עשה משהו! "
שמעו השודדים את זעקותיה ומיד ציוו עליה להיכנס לעיגול.
נכנסה האישה לעיגול וכל העת לחשה לבעלה:"קום ועשה משהו".
מרדכי היסה אותה שוב ושוב.
לאחר שסיימו את מלאכת השוד, עלו השודדים על סוסיהם ודהרו משם.
החלה האישה לזעוק על בעלה הכיצד עמד בתוך העיגול כפי שציוו השודדים ולא עשה דבר.
חייך מרדכי ואמר : " את כועסת ללא סיבה !  כמה פעמים כשהשודדים לא ראו הוצאתי את המרפק שלי מתוך העיגול"

לעמוד מן הצד

יואב ועידו ישבו כהרגלם בהפסקה בחורשה. לפתע הם שמעו קולות ושיחים זזים, היה נדמה להם שהם שומעים גם צעקה. הם החליטו להתקרב ולבדוק מה קורה שם, ונדהמו לראות את שוקי מכיתה ט' בועט בירון, תלמיד מכיתתם, השוכב חסר אונים על האדמה. ירון צעק וביקש משוקי שיעזוב אותו. עידו ויואב מיהרו להתרחק מהמקום.

לאחר שהתרחקו מעט מהמקום אמר עידו – אולי נלך לעזור לו, שוקי הזה מסוגל להכניס אותו לבית חולים. יואב ענה לו – עזוב, בוא לא נתערב בזה!

 מה הייתם עושים במקום עידו ויואב? מדוע?  

נספח : בדיחות

בדיחה :

בהיותה בלב ים נקלעה ספינת המעפילים לסופה חזקה. אחד העולים שישן על הסיפון נפל למים הסוערים והחל לזעוק "הצילו".

הביטו אנשי הפלמ"ח שעל הסיפון אחד בשני ותהו מי יהיה הגיבור שיחלץ לעזרתו של הטובע.
לפתע זינק למים אחד מהם, אחז בטובע ובגלגל ההצלה שהשליכו אליו והציל את חייו.

בקיבוץ שמעו על העניין והחליטו להעניק תעודת הוקרה למציל.

נאספו כולם בחדר האוכל.

קראו לצעיר האמיץ אל הבמה שיגיד כמה מילים למיקרופון.

עלה הבחור על הבמה, אחז במיקרופון וקרא בקול: " אני דורש שיקום המנוול שדחף אותי למים"

עזבה חיה  את בעלה מרדכי בחנות המכולת לסיים את הקניות ויצאה מעבר לכביש לבית המרקחת לקנות מספר דברים.

אחרי כמה דקות חזרה לחנות והנה שודדים בחנות לוקחים מכל הבא ליד , בעל החנות כפות בפינה ובעלה עומד בתוך עיגול שציירו השודדים ואינו עושה דבר.

זעקה האישה : "מרדכי, עשה משהו! "

שמעו השודדים את זעקותיה ומיד ציוו עליה להיכנס לעיגול.

נכנסה האישה לעיגול וכל העת לחשה לבעלה:"קום ועשה משהו".

מרדכי היסה אותה שוב ושוב.

לאחר שסיימו את מלאכת השוד, עלו השודדים על סוסיהם ודהרו משם.

החלה האישה לזעוק על בעלה הכיצד עמד בתוך העיגול כפי שציוו השודדים ולא עשה דבר.

חייך מרדכי ואמר : " את כועסת ללא סיבה !  כמה פעמים כשהשודדים לא ראו הוצאתי את המרפק שלי מתוך העיגול"

נספח : סיפור אירוע

יואב הוא תלמיד כיתה יא.

ביום שישי הלכו יואב וחבריו לפאב. כשעה אחרי שהגיעו לפאב, הבחין יואב בכמה בני נוער  רבים ביניהם. הוא התקרב, כמו עוד אנשים, לראות מה קרה. הסתבר שאחד הבחורים האשים את שרון (שיואב מכיר מהשכבה), כי ניסה להתחיל עם החברה שלו. הבחור התחיל להכות את שרון, אבל הפרידו ביניהם.

לפני שיואב חזר לחבריו ולריקודים, הוא שמע את הבחור מסנן לשרון: "חכה, חכה, אני והחברים שלי נחסל אותך, כשתצא!"

יואב לא סיפר את מה ששמע לאיש. בשעה 2 לפנות בוקר יצאו יואב וחבריו מהפאב. יואב נפרד מחבריו לשלום, והלך לביתו ברגל, לבד. בדרך ראה יואב את שרון שהולך לבדו לביתו. כעבור זמן קצר הבחין יואב בחבורה ההולכת בעקבות שרון. יואב זיהה את הבחור שרב עם שרון בפאב. הוא נזכר באיומיו של הבחור.

יואב חושב במהירות:

"מה לעשות? להזהיר את שרון, או אולי להילחם יחד איתו נגד החבורה? או אולי להתקשר מהפלאפון שלי למשטרה? אבל למה לי להסתכן בלקבל מכות במשהו שהוא לא ענייני, ועוד לשרון - שהוא לא חבר שלי? ובכלל, בטח עוד הרבה שמעו את האיום, אז למה שאני אסתכן, רק כי במקרה אני כאן?"

ההודי והסנדל

כל מי שנוסע ברכבת הודית יודע עד כמה הן עמוסות.
יום אחד בזמן שהרכבת התחילה את נסיעתה איבד נוסע שישב על גג הקרון את אחד מסנדליו.
הסנדל נפל מרגלו ונחת לצד המסילה.
האיש חלץ במהירות את הסנדל מרגלו השנייה והשליך גם אותו מטה אל המסילה, בטרם תחלוף הרכבת.
נוסע שישב לידו התפלא ושאל אותו על מעשיו.
"ממילא אין לי מה לעשות עם סנדל אחד בלבד", ענה האיש, "לי הוא כבר לא יביא תועלת, אך אם ימצא מישהו את הסנדל שנפל מרגלי, עדיף שימצא זוג סנדלים"

הפלמ"חניק האמיץ

בהיותה בלב ים נקלעה ספינת המעפילים לסופה חזקה. אחד העולים שישן על הסיפון נפל למים הסוערים והחל לזעוק "הצילו".
הביטו אנשי הפלמ"ח שעל הסיפון אחד בשני ותהו מי יהיה הגיבור שיחלץ לעזרתו של הטובע.
לפתע שמעו ספלאש מים גדול וראו פלמ"חניק אמיץ במים.
שחה הפלמ"חניק, אחז בטובע ובגלגל ההצלה שהשליכו אליהם והציל את חיי העולה.
בקיבוץ שמעו על העניין והחליטו להעניק תעודת הוקרה למציל.
נאספו כולם בחדר האוכל.
ראשית עלה העולה החדש ובקול חנוק מדמעות הודה לפלמ"חניק האמיץ שהיה שם עבורו ברגע כה גורלי.
ואז קראו לצעיר האמיץ אל הבמה שיגיד כמה מילים למיקרופון.
עלה הבחור על הבמה, אחז במיקרופון וקרא בקול:
"אני דורש שיקום המנוול שדחף אותי למים !"

מרדכי והשודדים

עזבה חיה  את בעלה מרדכי בחנות המכולת לסיים את הקניות ויצאה מעבר לכביש לבית המרקחת לקנות מספר דברים.
אחרי כמה דקות חזרה לחנות והנה שודדים בחנות לוקחים מכל הבא ליד , בעל החנות כפות בפינה ובעלה עומד בתוך עיגול שציירו השודדים ואינו עושה דבר.
זעקה האישה : "מרדכי, עשה משהו! "
שמעו השודדים את זעקותיה ומיד ציוו עליה להיכנס לעיגול.
נכנסה האישה לעיגול וכל העת לחשה לבעלה:"קום ועשה משהו".
מרדכי היסה אותה שוב ושוב.
לאחר שסיימו את מלאכת השוד, עלו השודדים על סוסיהם ודהרו משם.
החלה האישה לזעוק על בעלה הכיצד עמד בתוך העיגול כפי שציוו השודדים ולא עשה דבר.
חייך מרדכי ואמר : " את כועסת ללא סיבה !  כמה פעמים כשהשודדים לא ראו הוצאתי את המרפק שלי מתוך העיגול"