אנשים גדולים, מחשבות גדולות, והסביבה / ויליאם ג'יימס
מתוך הרצאה שנשא בפני החברה להיסטוריה של הארוורד 1880.
זוהי טענה נדושה וידועה כי השאיפה להיכרות מלאה עם כל העובדות, דורשת הכרה של היקום כולו.
ציפור דרור נופלת על הקרקע. חלק מנסיבות נפילתה נמצאות בשביל החלב, בחוקה הפדרלית של ארה"ב או בהיסטוריה המוקדמת של אירופה.
שינוי שיחול בשביל החלב, ישנה את החוקה הפדרלית , ישנה עוד דברים רבים, והיקום יהיה עולם אחר ממה שהוא עכשיו.
השינוי אולי יגרם על ידי כך שהפרחח הקטן, שזרק את האבן שפגעה בציפור הדרור,
לא ימצא את עצמו מול הדרור באותו רגע מסוים; או, אם ימצא את עצמו שם, ייתכן שהוא לא יהיה במצב רוח לזרוק אבנים.
אך זה יהיה טיפשי מאוד עבור מי שחוקר את הסיבה לנפילתו של הדרור להתעלם מהנער בטענה שזו סיבה שטחית מדי ולומר שהסיבה האמיתית לנפילת הציפור היא החוקה הפדרלית, ההגירה מערבה של הגזע הקלטי, או מבנה שביל החלב.
אם נמשיך בשיטה זו, נוכל לומר בלגיטימיות מלאה שחבר שלנו, שהחליק על הקרח על מדרגות דלתו ושבר את גולגולתו,
כמה חודשים אחרי שסעד עם שלוש-עשרה אנשים, מת בגלל המספר מבשר הרעות של הסועדים (13 מביא מזל רע).
אני מכיר למעשה מקרה כזה;
אפשר, אם אבחר להתמודד עם לוגיקה קפדנית לטעון כי ההחלקה על הקרח לא היתה תאונה אמיתית.
"אין שום תאונות", אני יכול לומר, " כל העובדות בהיסטוריה של העולם התכנסו כדי לייצר את ההחלקה הזאת,
ואם משהו משלל הגורמים לא היה קורה, התאונה לא היתה מתרחשת במקום ובזמן ההוא.
אינטליגנציה אלוהית תבחין מיד בכל קווי האינסוף שהובילו לתאונה, והיא תיראה ללא משוא פנים...
המוח האנושי, לעומת זאת, עובד אחרת לגמרי. סופיותו מחייבת אותו לראות רק שניים או שלושה דברים בכל פעם.
הוא יכול להיות יעיל רק אם יבחר במה לטפל, ויתעלם מכל דבר אחר, - על ידי צמצום נקודת המבט שלו.
אחרת, הכוח הקטן שיש לו יתפזר, והוא יאבד את דרכו לגמרי.
האדם תמיד רוצה להיות ממוקד למטרה מסוימת.
אם, במקרה של הדרור, המטרה היא עונש,
יהיה זה אידיוטי להתעלם מן החתולים, פרחחי הרחוב, וחשודים נוספים הנמצאים ברחוב, ולחפש את האשמה בשבט הקלטים או בתנועת שביל החלב:
בזמן שתעשו זאת הפרחח יברח.
ואם, במקרה המצער של האיש שהחליק, אנחנו הולכים לאיבוד בהרהורים על המסתורין של שלוש-עשרה הסועדים על השולחן, לא מבחינים בקרח על המדרגה ולא מכסים אותו באפר, איזה ברנש מסכן אחר שמעולם לא סעד מימיו באופן הזה עלול ליפול ולשבור גם את ראשו.
זהו, אם כן, הכרח המוטל עלינו כבני אדם לצמצם את השקפתנו.
במתמטיקה אנו יודעים כיצד שיטה זו של התעלמות והזנחת כמויות הנמצאות מחוץ לטווח מסוים אומצה בחישוב הדיפרנציאלי.
המחשבון זורק את כל "הכמויות הזעירות" שהוא שוקל, הוא מתייחס אליהם בחישוב (תחת כללים מסוימים) כאילו הם לא קיימים.
אסטרונום, המתמודד עם תנועות הגאות של האוקיינוס,
אינו לוקח בחשבון את הגלים שהרוח עושה, או הלחץ של כל אוניות הקיטור, שיום אחד בלילה מניעות את אלפי הטונות שלהן.
באותו אופן הצלף, שמכוון את הרובה שלו, מחשב את תנועת הרוח, אבל לא את סיבובו של כדור הארץ ומערכת השמש.
הדייקנות של איש העסקים עלולה להתעלם משגיאה של חמש דקות, בעוד פיסיקאי, המודד את מהירות האור, חייב לספור כל אלפית השנייה.
העובש על הביסקוויט שבמחסן ספינת המלחמה, גדל באופן אדיש לאזרחות הדגל של הספינה, כיוון המסע, למזג האוויר ולדרמות האנושיות הקורות על הסיפון;
חוקר פטריות יכול ללמוד את גדילתו של העובש במנותק מכל הפרטים הרבים הללו
ורק אם הוא ילמד את זה באופן הזה, יש סיכוי כלשהו לריכוז מנטלי שיאפשר לו ללמוד משהו.
באותו הזמן, הקברניט שמתמרן את הספינה בקרב וסבור שהוא חייב להכניס את הביסקוויטים המעופשים לחישוביו, קרוב לוודאי, שיפסיד בקרב על ידי "היסודיות" המופרזת של מוחו.
העובדות הרבות חשובות רק למי שמסוגל לקחת בחשבון את היקום כולו.
כשיש צורך בנקודות מבט ממוקדת, עדיף לחוכמה האנושית להתייחס אליהן כמיותרות ולא רלוונטיות.
