תן לי את היד שלך או קח את היד שלי

אדם התלוי מצוק ונאחז בשארית כוחותיו בצוק בשתי ידיו לא ירצה לתת יד אחת גם אם זה עבור הצלתו.
לעומת זאת הוא כן יסכים לקחת יד

מַעֲשֶׂה שֶהָיָה בְּצִיפּוֹר אַחַת וּבְשָעוֹן אֶחָד

מַעֲשֶׂה שֶהָיָה בְּצִיפּוֹר אַחַת וּבְשָעוֹן אֶחָד
בְעִיר אַחַת, קְטַנָה וּרְחוֹקָה עָמַד מִגְדָל גָבוֹהַ בְמֶרְכַּז העִיר
וּבְרֹאשוֹ שָעוֹן גָדוֹל וְעַתִיק. השָעוֹן הָיָה השָעוֹן היָחִיד בְכָל
העִיר, וְרָאוּ אוֹתוֹ מִכָּל פִּינָה. אַנְשֵי העִיר הָיוּ נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם
לְעֵבֶר השָעוֹן וְיוֹדְעִים בְדִיוּק מַהִי השָעָה.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶהָיְיתָה השָעָה שְתַיִים
בַצָהֳרַיִים, חָלְפָה לַהֲקַת צִיפּוֹרִים עַל פְּנֵי העִיר.
צִיפּוֹר קְטַנָה אַחַת נִפְרְדָה מֵהלַהֲקָה
וְהִתְיַישְבָה לָנוּחַ עַל המָחוֹג הקָטָן שֶעָמַד
בְדִיוּק עַל הסִפְרָה שְתַיִים. בִגְלַל כּוֹבֶד
גוּפָה זָז המָחוֹג הקָטָן בְבַת–אַחַת וְצָנַח עַל הסִפְרָה שֵש.
פִּתְאוֹם, בְאֶמְצַע היוֹם, הֶרְאָה השָעוֹן שֶעַל המִגְדָל אֶת השָעָה שֵש!
אֲנָשִים נָשְׂאוּ עֵינֵיהֶם אֶל השָעוֹן הדַיְיקָן, שִפְשְפוּ
עֵינַיִים בְתַדְהֵמָה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה: “מָה, כְּבָר שֵש בָעֶרֶב?
אֵיךְ שֶהזְמַן רָץ... כְּבָר נִגְמַר היוֹם וַאֲנַחְנוּ לֹא הִרְגַשְנוּ כְּלָל"!
מִיָד הִתְעוֹרְרָה בָעִיר בֶהָלָה רַבָה.
בַעֲלֵי החֲנוּיוֹת מִיהֲרוּ לִסְגוֹר אֶת חֲנוּיוֹתֵיהֶם,
תַלְמִידִים וּמוֹרִים פָּרְצוּ מִבָתֵי הסֵפֶר, וּבַבָתִים
מִיהֲרוּ לְהָכִין אֲרוּחַת עֶרֶב.

רַק אִיש אֶחָד בָעִיר לֹא נִבְהַל.
זֶה הָיָה השָעָן הזָקֵן וְהחָכָם שֶבָנָה אֶת השָעוֹן.
הוּא הִתְבוֹנֵן בַשָעוֹן, רָאָה שֶהשָעָה שֵש וּמִיָד הִבִיט בַשֶמֶש.
השֶמֶש עָמְדָה בְאֶמְצַע השָמַיִם, כְּמוֹ בְכָל יוֹם בְשָעָה שְתַיִים בַצָהֳרַיִים!
השָעָן חִייֵךְ לְעַצְמוֹ, לָקַח סוּלָם וְהָלַךְ אֶל מִגְדַל השָעוֹן.
הוּא טִיפֵּס עַל הסוּלָם וְהֵזִיז אֶת המָחוֹג הקָטָן שֶל השָעוֹן
בַחֲזָרָה לִמְקוֹמוֹ, אֶל הסִפְרָה שְתַיִים.
אַנְשֵי העִיר המְבוּלְבָלִים הִבִיטוּ לְעֵבֶר
השָעוֹן, נִדְהֲמוּ וְאָמְרוּ:
“השָעָה עַכְשָיו שוּב שְתַיִים בַצָהֳרַיִים! הַאִם כָּל זֶה הָיָה חֲלוֹם"?
לְאַט לְאַט פָּסְקָה הבֶהָלָה בָעִיר, החֲנוּיוֹת נִפְתְחוּ שוּב וַאֲנָשִים שָבוּ לַעֲבוֹדָתָם.
השָעָן הזָקֵן חָזַר לְבֵיתוֹ וְהֵצִיץ מֵחַלוֹנוֹ לְעֵבֶר השָעוֹן.
פִּתְאוֹם... נִרְאֲתָה מֵרָחוֹק לַהֲקַת צִיפּוֹרִים.
השָעָן הזָקֵן נִבְהַל וְעָצַר אֶת נְשִימָתוֹ...
הצִיפּוֹרִים הִתְקָרְבוּ אֶל העִיר,
וּלְשִׂמְחָתוֹ הפַּעַם יָרְדוּ כּוּלָן לָנוּחַ עַל צַמְרוֹת העֵצִים.

משהו חמור מאוד הולך לקרות בכפר הזה / גבריאל גרסיה-מרקס

משהו חמור מאוד הולך לקרות בכפר הזה / גבריאל גרסיה-מרקס

דמיין לעצמך כפר קטן מאוד, יש בו זקנה ושני בנים;  האחד בן שבע עשרה ואחת בת ארבע עשרה. היא מגישה להם את ארוחת הבוקר בהבעה מודאגת מאוד. בניה שואלים אותה מה קרה והיא עונה: "איני יודעת אבל התעוררתי עם הרגשה שמשהו חמור מאוד הולך לקרות בכפר הזה." הם מחייכים ואומרים שאלה אמונות תפלות של זקנות, סתם דברי הבל. הבן הולך לשחק ביליארד וברגע שהוא הולך לנצח משחק קל, יריבו אומר לו: "אני מתערב אתך על פֶסו *  אחד שאתה לא מנצח אותי." כולם צוחקים, הוא צוחק.  הוא מכה בכדור ומפספס. הוא משלם את הפסו ושואלים אותו: "אבל מה קרה לך? זה היה משחק קל." הוא עונה: "זה נכון, אבל אני מודאג ממה שאימא שלי אמרה היום בבוקר. היא אמרה שמשהו חמור מאוד הולך לקרות לכפר הזה." כולם צוחקים עליו, וזה שהרוויח את הפסו חוזר לביתו ופוגש את אמו או את נכדתה או למעשה כל קרוב אחר. שמח עם הפסו הוא אומר: "הרווחתי מדמסו את הפסו הזה בצורה קלה בגלל שהוא טיפש,"  "ולמה הוא טיפש?" הוא אומר: "בחייך! הוא לא הרוויח במשחק בגלל שהיה מודאג מכך שאימא שלו התעוררה היום עם הרגשה שמשהו חמור הולך לקרות לכפר הזה." אז אמא שלו אומרת: " אל תזלזל בהרגשות של זקנים, לפעמים הן מתקיימות."
קרובת משפחה שומעת את זה והולכת לאטליז. היא אומרת לקצב: "תן לי קילו בשר," וברגע שהוא חותך את הבשר היא מוסיפה: " אתה יודע מה, תביא שני קילו, יש שמועה שמשהו חמור הולך לקרות ועדיף להיות מוכן." והקצב נותן לה את הבשר, וכשמגיעה אישה אחרת לקנות קילו בשר הוא אומר לה: "קחי שני קילו בגלל שעד כאן הגיעה השמועה שמשהו חמור הולך לקרות ואנשים מתכוננים וקונים דברים." אז הזקנה עונה: "יש לי הרבה ילדים, תביא לי ארבעה קילו." היא לוקחת ארבעה קילו, וכדי שלא להאריך את הסיפור, אומר שהבשר נגמר תוך חצי שעה, והקצב שחט עוד פרה, שגם היא נמכרה כולה, והשמועה מתפשטת. מגיע רגע שבו כל אנשי הכפר מחכים למשהו שיקרה. הפעילות נפסקת ולפתע, בשתיים בצהריים, חם כמו תמיד, מישהו אומר: "האם אתה מרגיש כמה חם עכשיו?"
"אבל בכפר הזה תמיד חם."
(בכפר הזה כל כך חם, שכלי המוסיקאים היו מטולאים בזפת, והם ניגנו תמיד בצל, מאחר שבשמש הכלים היו נמסים.)
"אבל בכל זאת," אומר מישהו, "אף פעם לא היה כל כך חם בשעה כזאת."
"אבל שתיים בצהריים היא השעה הכי חמה ביום."
"כן, אבל לא כל כך חם כמו עכשיו."
לכפר השומם, לכיכר השוממת, יורדת לפתע ציפור והשמועה רצה: "יש ציפור בכיכר."  וכולם באים מבוהלים לראות את הציפור
"אבל רבותי, תמיד יש ציפורים שיורדות לכיכר."
"כן, אבל לא בשעה כזאת."
מגיע רגע של מתח כה  גדול לאנשי הכפר, שכולם מיואשים ורוצים לעזוב אך לא מעזים. "אני כן גבר!" צועק מישהו, "אני עוזב!" הוא לוקח את רהיטיו, את בניו, את בהמותיו, מכניס אותם לעגלה ועובר דרך הרחוב המרכזי, וכל הכפר המסכן מסתכל עליו. עד שכולם אומרים: "אם הוא מעז ללכת, אז אנחנו גם עוזבים." ומתחילים לפרק את הכפר. הם לוקחים את הדברים, הבהמות, הכול
ואחד מאחרוני העוזבים אומר:
"שהקללה לא תיפול על מה שנשאר מביתנו." הוא שורף את ביתו ואחרים גם שורפים את בתיהם. הם נסים על נפשם כמו בריחה שלאחר מלחמה, ובמרכז הולכת האישה בעלת הנבואה וצועקת: "אני אמרתי שמשהו חמור מאוד הולך לקרות, ואמרו לי שאני משוגעת!"

על חשיבותה הפחותה של הדקדקנות

אנשים גדולים, מחשבות גדולות, והסביבה / ויליאם ג'יימס

מתוך הרצאה שנשא בפני החברה להיסטוריה של הארוורד 1880.

זוהי טענה נדושה וידועה כי השאיפה להיכרות מלאה עם כל העובדות, דורשת הכרה של היקום כולו.  

ציפור דרור נופלת על הקרקע. חלק מנסיבות נפילתה נמצאות בשביל החלב, בחוקה הפדרלית של ארה"ב או בהיסטוריה המוקדמת של אירופה. 

שינוי שיחול בשביל החלב, ישנה את החוקה הפדרלית , ישנה עוד דברים רבים, והיקום יהיה עולם אחר ממה שהוא עכשיו. 

השינוי אולי יגרם על ידי כך שהפרחח הקטן, שזרק את האבן שפגעה בציפור הדרור, 

לא ימצא את עצמו מול הדרור באותו רגע מסוים; או, אם ימצא את עצמו שם,  ייתכן שהוא לא יהיה במצב רוח לזרוק אבנים.

אך זה יהיה טיפשי מאוד עבור מי שחוקר את הסיבה לנפילתו של הדרור להתעלם מהנער בטענה שזו סיבה שטחית מדי ולומר שהסיבה האמיתית לנפילת הציפור היא החוקה הפדרלית, ההגירה מערבה של הגזע הקלטי, או מבנה שביל החלב.

אם נמשיך בשיטה זו, נוכל לומר בלגיטימיות מלאה שחבר שלנו, שהחליק על הקרח על מדרגות דלתו ושבר את גולגולתו, 

כמה חודשים אחרי שסעד עם שלוש-עשרה אנשים, מת בגלל המספר מבשר הרעות של הסועדים (13 מביא מזל רע). 

אני מכיר למעשה מקרה כזה; 

אפשר, אם אבחר  להתמודד עם לוגיקה קפדנית לטעון כי ההחלקה על הקרח לא היתה תאונה אמיתית. 

"אין שום תאונות", אני יכול לומר, " כל העובדות בהיסטוריה של העולם התכנסו כדי לייצר את ההחלקה הזאת, 

ואם משהו משלל הגורמים לא היה קורה, התאונה לא היתה מתרחשת במקום ובזמן ההוא. 

אינטליגנציה אלוהית תבחין מיד בכל קווי האינסוף שהובילו לתאונה, והיא תיראה ללא משוא פנים...

המוח האנושי, לעומת זאת, עובד אחרת לגמרי. סופיותו מחייבת אותו לראות רק שניים או שלושה דברים בכל פעם. 

הוא יכול להיות יעיל רק אם יבחר במה לטפל, ויתעלם מכל דבר אחר, - על ידי צמצום נקודת המבט שלו. 

אחרת, הכוח הקטן שיש לו יתפזר, והוא יאבד את דרכו לגמרי. 

האדם תמיד רוצה להיות ממוקד למטרה מסוימת. 

אם, במקרה של הדרור, המטרה היא עונש, 

יהיה זה אידיוטי להתעלם מן החתולים, פרחחי הרחוב, וחשודים נוספים הנמצאים ברחוב, ולחפש את האשמה בשבט הקלטים או בתנועת שביל החלב: 

בזמן שתעשו זאת הפרחח יברח. 

ואם, במקרה המצער של האיש שהחליק, אנחנו הולכים לאיבוד בהרהורים על המסתורין של שלוש-עשרה הסועדים על השולחן, לא מבחינים בקרח על המדרגה ולא מכסים אותו באפר, איזה ברנש מסכן אחר שמעולם לא סעד מימיו באופן הזה עלול ליפול ולשבור גם את ראשו.

זהו, אם כן, הכרח המוטל עלינו כבני אדם לצמצם את השקפתנו. 

במתמטיקה אנו יודעים כיצד שיטה זו של התעלמות והזנחת כמויות הנמצאות מחוץ לטווח מסוים אומצה בחישוב הדיפרנציאלי. 

המחשבון זורק את כל "הכמויות הזעירות" שהוא שוקל, הוא מתייחס אליהם בחישוב (תחת כללים מסוימים) כאילו הם לא קיימים.

אסטרונום, המתמודד עם תנועות הגאות של האוקיינוס, 

אינו לוקח בחשבון את הגלים שהרוח עושה, או הלחץ של כל אוניות הקיטור, שיום אחד בלילה מניעות את אלפי הטונות שלהן. 

באותו אופן הצלף, שמכוון את הרובה שלו, מחשב את תנועת הרוח, אבל לא את סיבובו של כדור הארץ ומערכת השמש. 

הדייקנות של איש העסקים עלולה להתעלם משגיאה של חמש דקות, בעוד פיסיקאי, המודד את מהירות האור, חייב לספור כל אלפית השנייה.

העובש על הביסקוויט שבמחסן ספינת המלחמה, גדל באופן אדיש לאזרחות הדגל של הספינה, כיוון המסע, למזג האוויר ולדרמות האנושיות הקורות על הסיפון; 

חוקר פטריות יכול ללמוד את גדילתו של העובש במנותק מכל הפרטים הרבים הללו

ורק אם הוא ילמד את זה באופן הזה, יש סיכוי כלשהו לריכוז מנטלי שיאפשר לו ללמוד משהו.

באותו הזמן, הקברניט שמתמרן את הספינה בקרב וסבור שהוא חייב להכניס את הביסקוויטים המעופשים לחישוביו, קרוב לוודאי, שיפסיד בקרב על ידי "היסודיות" המופרזת של מוחו.

העובדות הרבות חשובות רק למי שמסוגל לקחת בחשבון את היקום כולו. 

כשיש צורך בנקודות מבט ממוקדת, עדיף לחוכמה האנושית להתייחס אליהן כמיותרות ולא רלוונטיות.

קבלת החלטות וביצוע שלהן

5 אנשים עמדו על שפת הנהר הגועש.
2 אמיצים החליטו להיכנס ולחצות את הנהר
כמה נשארו על גשת הנהר ?
תשובה : 5
הסבר : הם החליטו לחצות את הנהר אבל לא עשו את זה
יש הבדל בין קבלת החלטה לביצוע שלה בפועל

הבטחות וערכן...

איש אחד נדרס ועולה לשמיים, שם הוא פוגש את המלאך גבריאל. הוא פונה לאיש ואומר:
"אנחנו ניתן לך לבחור: תבלה יום אחד בגיהנום ויום אחד בגן-עדן, ואחר כך תוכל להחליט לאן תלך..."
גבריאל מוביל את האיש למעלית שיורדת למטה למטה עד לגיהנום. הם מגיעים למטה ושערי הגיהנום נפתחים.
האיש נכנס והוא רואה שם מגרש גולף ירוק וחברים שלו משחקים גולף. הם מברכים אותו, לוחצים לו ידיים ומזמינים אותו לשחק גולף.
בלילה הם יוצאים לבלות, אוכלים במסעדה ואפילו השטן מבלה איתם, מצחיק אותם, רוקד להם, בקיצור בילוי לא נורמלי...

למחרת בא גבריאל ולוקח אותו למעלה למעלה לגן-עדן. האיש נכנס לגן עדן ושם - הוא מבלה יום שלם בנגינה על נבל, התרפקות על עננים קטנים ורגיעה.
לאחר יום שוב בא גבריאל ושואל אותו: "נו, החלטת?"
"כן", אומר האיש. "אפילו שכיף בגן-עדן, בגיהנום ממש ביליתי. אני רוצה גיהנום!"
הם יורדים למטה למטה וגבריאל משאיר אותו בשערי הגיהנום.
נפתחות הדלתות ובשניה אחת תופסות אותו שתי ידיים ומושכות אותו פנימה.
הוא רואה שממה, מדבר ענק חם מאוד ואת כולם לבושים סמרטוטים אוספים זבל.
אז בא השטן, דוחף לו ליד שקית זבל ומורה לו להתחיל לאסוף זבל.
"מה קרה למגרש גולף ולמסעדות??" שואל האיש.
אז השטן עונה לו: "אתמול היית מועמד להצטרפות, היום - אתה כבר חבר !!!"

קשורים אחד לשני

הסיפור מספר על אדם אחד שנואש מאופיים הנורא של בניי האדם.
מלאך אחד ריחם עליו והחליט לקחת אותו בחלום הלילה לסיור בהיכלי העולם הבא.

בהתחלה הוא הוביל את האדם לחדר ובו קבוצת אנשים מורעבים ומשועממים ישובים סביב שולחן עגול גדול.
כל היושבים מסביב לשולחן היו קשורים בידיהם אחד לשני.
במרכז השולחן היו שפע של ספרים, כלי נגינה, משחקים ומאכלים נהדרים.
האדם התבונן וראה לתדהמתו שאיש אינו זז, משחק או אוכל.
חלקם ניסו מדי פעם לאכול או לשחק
אך האדם שהיה קשור אליהם בצד ימין או בצד שמאל מיד התנגד ומשך לכיוון אחר.

עכשיו אראה לך את גן עדן, אמר המלאך, והוביל אותו לחדר אחר,
זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותם משחקים,ספרים ואוכל, ואותן הידיים הקשורות.
אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה;
כולם חגגו, שרו והתחבקו ונראו שבעים ומרוצים, שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.
מפעם לפעם הרימו הקשורים את ידיהם, פעם האכילו את זה שמימין ואז האכילו את זה שמשמאל.
היו כאלה שניגנו יחדיו בכלי נגינה, קראו יחדיו ספר או שיחקו בפלייסטיישן.
האדם לא הבין, והביט בתמיהה אל המלאך.

'זה פשוט מאוד', אמר המלאך,
גן העדן והגיהנום הם אותו הדבר בדיוק
ההבדל הוא באנשים שנמצאים בהם !
ועכשיו קום והתעורר והחלט איזה אדם אתה רוצה להיות

בדיחה - אמון זה הכל בחיים..

אמון זה הכל בחיים..
מורים יקרים, לקראת התעודות אני מצרף סיפור שמראה מדוע חשוב כי
תדעו לתת אמון בתלמידים שלכם ובתהליך הלמידה -
-------------
כמה מרצים להנדסה הוזמנו לעלות על מטוס..אחרי שכולם התיישבו בצורה נוחה הודיעו להם שהמטוס נבנה ע"י התלמידים שלהם..כל המרצים קמו בלחץ והתחילו לרוץ לכיוון היציאה בפאניקה..
רק מרצה אחד נשאר בישיבה..כששאלו אותו למה הוא כל כך רגוע הוא השיב..
"אני מכיר טוב את התלמידים שלי, זוכר כיצד הם למדו והשקיעו ולכן האמון שלי !
אם הם באמת אלו שבנו את המטוס הזה יש לי אמון מלא שהגרוטאה שהם בנו אפילו לא תניע.."

שכר מהאריה

ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו.

אמר: כל מי שיבוא ויוציאו אתן לו שכרו.

בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם.

אמר לו: תן לי שכרי.

אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום –

ואין לך שכר גדול מזה

(מדרש בראשית רבה, מתוך משלי איזופוס ביוונית)

לאחר שנודע ליהודים כי הקיסר הרומאי מתכוון לבנות עיר רומאית על חורבות בית המקדש
הם התכנסו כדי לתכנן מרד.
מובילי המרד היו רבי עקיבא ובר כוכבא.
מתוך כוונה לעצור את המרד המתהווה הגיע לכינוס גם רבי יהושוע בן חנניה וסיפר את המשל
תוך שהוא מזכיר את המרד הגדול כנגד הרומאים, שישים שנה קודם, שהסתיים בהרוגים רבים לעם היהודי וחורבן בית המקדש השני.

המרד של בר כוכבא בסופו של דבר כן יצא לפועל והסתיים לאחר שלוש שנים בתבוסה קשה, 680 אלף הרוגים וחורבן מוחלט לישוב היהודי בארץ ישראל.

החמור

האריה מלך היער ושר האוצר שלו השועל הלכו ביער והגיעו לגשר הנמתח מעל נהר גדול.

בכניסה לגשר עמד חמור וחסם את דרכם.

"בהוראת מלך היער, מעבר הגשר יעלה לכם כסף"

השועל ניגש קדימה והסביר לחמור שהאריה הוא מלך היער.

"זה לא משנה, הוראת המלך היא שכולם חייבים לשלם"

השועל ניסה להסביר לו בצורה הגיונית שעליו לתת להם לעבור

אך החמור עמד על שלו ולא נתן להם לעבור.

כעבור מספר דקות של עיכוב , התעצבן האריה, ניגש לחמור והרג אותו.

"אני ניגש רגע לנהר לשתות" אמר האריה לשועל

"תשגיח על החמור ושאף אחד לא יתחיל לאכול אותו בלעדיי !"

האריה התעכב הרבה, בינתיים השועל הרעב התחיל לאכול

ובחר בחלק הרך והטעים ביותר עבורו – המוח של החמור.

כשחזר האריה , הוא בחן את הגופה ומיד הבחין שהראש ריק.

בכעס רב פנה לשועל- "אמרתי לך שלא יגעו בגופה ! מי אכל את המוח ?"

" תחשוב רגע אדוני !..." ענה השועל במתיקות...

"הרי זה ברור שלחיה שנוהגת כך במלך היער אין מוח ! "

איתקה / מאת: קונסטנדינוס קוואפיס

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
[1911]


* [מיוונית: יורם ברונובסקי]

קונסטנדינוס קוואפיס (1863 – 1933) הוא גדול השירה היוונית המודרנית, איש אלכסנדריה והתרבות הים-תיכונית הישנה והחדשה.

הסקת מסקנות

מלומד אחד עשה ניסוי בעכביש.
קשר לעכביש רגל אחת ואז צעק והבהיל אותו. העכביש קפץ.
קשר לו רגל נוספת ואז צעק והבהיל אותו. העכביש קפץ.
כך עשה רגל רגל עד שלבסוף כל הרגליים היו קשורות.
צעק והבהיל המלומד את העכביש אך העכביש לא קפץ.
רשם המלומד במחברתו  -
" תוצאות הניסוי - עכביש קשור רגלים לא שומע"

לאלף את הסוס

"אין לי מזל ! ", התלונן יחיא על מר גורלו בפני חברו.
"רציתי להרגיל את סוס העבודה הזקן שלי לאכול פחות.
כל יום קיצצתי בכמות האוכל שסיפקתי לו
ולצערי הרב דווקא ביום האחרון שבו הוא סוף סוף התרגל לא לאכול כלום
הוא נפל ומת.
אכן מזל רע ! "

אוזנו של הארנב

ארנב שחור וארנבת בלונדינית התחתנו.

נולד להם ארנב שחור עם חתיכה בלונדינית באוזן..
הוא חיפש חברים-

הלך לארנבים השחורים, אבל הם לא רצו לקבל אותו בגלל החתיכה הבלונדינית.
הלך לארנבים הבלונדינים וגם הם לא רצו לקבל אותו.
הוא החליט לשכב על פסי רכבת וככה כשהרכבת תעבור היא תוריד לו את החתיכה הבלונדינית!
הרכבת עברה והורידה לו את כל הראש.

מוסר ההשכל -  

לא שווה לאבד את הראש בשביל איזו חתיכה בלונדינית.

שערה משפמו של האריה

סנאדו מערבות אפריקה הגבוהות, נישאה בשידוך לאלמן בן לשבט המישורים.

כשהלכה אל ביתו היא מצאה שיש לו בן צעיר ושמו סגב.  סגב היה ילד עצוב מאוד כי אימו נפטרה מהקדחת.

סאנדו אהבה את סגב מאד וניסתה להיות לו כאם.

היא בשלה לו את האוכל שהוא הכי אוהב אבל הוא לא אכל.

היא תיקנה את כל בגדיו אבל הוא רץ בשיחים וקרע אותם. היא הטליאה את נעליו אבל הוא זרק אותם לנהר.  

היא הייתה מנסה לחבק אותו, אומרת לו: "תמיד רציתי בן צעיר. עכשיו נתן לי האל אחד. אני אוהבת אותך מאד."

לעתים קרובות ניסתה לנשק אותו.
אבל סגב היה נמלט ממנה וצועק בקול כעוס, "אני לא אוהב אותך. את לא האמא שלי. אמא שלי מתה. אני לא אוהב אותך. אני שונא אותך."
 יום אחד ברח סגב מן הבית ונשאר בחורשה עד שבא אביו לחפש ולמצוא אותו. כשחזר סגב הביתה לא הניח לאמו החורגת לנשקו. סאנדו בכתה כל הלילה.

בבוקר, הלכה סאנדו לבקר במערה של איש חכם. היא סיפרה לחכם על בנה החדש שלא אהב אותה.

היא אמרה "עליך להכין עבורי אבקת קסמים לאהבה. אז יאהב אותי סגב כפי שאהב את אמו."

החכם אמר - "כדי להכין אבקה כזו אני זקוק לשערה משפמו של האריה הזקן והנורא המתהלך במדבר הסלע-השחור שמעבר לנהר. הביאי לי שערה כזו."
"איך?" שאלה סאנדו. "האריה יטרוף אותי."
"איני יכול להשיב לשאלה הזו," אמר החכם. "אני מתמצא באבקות לאהבה אבל יודע מעט מאד על אריות. עלייך למצוא דרך."

סאנדו אהבה את סגב מאד. היא החליטה לנסות ולהשיג שערה משפמו של האריה ויהי מה.

היא חצתה את הנהר לעבר מדבר הסלע-השחור והתבוננה באריה ממרחק.

האריה היה אימתני. כששאג, נבהלה סאנדו וברחה לביתה.

למחרת חזרה כשהיא נושאת מזון. היא הניחה אותו על סלע במרחק מייל שלם מן האריה וברחה.

יום אחר כך הביאה סאנדו עוד מזון והניחה אותו במרחק חצי מייל מן האריה.

ביום הבא הניחה את המזון במרחק רבע מייל והתבוננה בו ממרחק בזמן שאכל.

אחרי ימים הניחה את המזון במרחק קצר מן האריה הענק. הוא הבחין בה ונהם נהימה ידידותית.

סאנדו נשארה במקומה בזמן שהאריה אכל. יום אחר כך התקרבה עוד עד שהגיע היום בו האכילה את האריה במו ידיה. היא התבוננה בלסתות העצומות שלו נפערות באחת ומתהדקות בשנייה! היא שמעה את שיניו קורעות דרך הבשר שבפיו. היא פחדה אבל אהבה את סגב מאד. היא עצמה את עיניה, הושיטה יד ותלשה שערה משפמו של האריה.

האריה לא הבחין בדבר והמשיך לאכול.

סאנדו רצה למערת החכם.
היא הגיעה לשם קצרת נשימה. "יש לי את השערה" קראה.

"עכשיו הכן לי בבקשה אבקת אהבה וסגב יאהב אותי לבטח."

זרק החכם את השערה אל תוך האש. סאנדו נזדעקה.
"אין צורך בשום אבקה," אמר החכם. "התנהגי לסגב באותו האופן שבו נהגת באריה והוא יאהב אותך לבטח."

סאנדו חזרה לביתה. סגב ראה אותה, מיד החמיץ פניו והפנה לה את גבו.

ליבה של סאנדו התכווץ אבל היא זכרה את דברי הזקן החכם.

יום אחר יום היא גייסה את כל הסבלנות וההבנה שלה. יום אחר יום נגשה לסגב בעדינות בכבוד ואהבה.

זה היה קשה אבל עם הימים שחלפו, אט אט סגב התחיל לתת בה אמון ולפתוח את ליבו עד שהחזיר לה את כל האהבה שילד יכול להעניק לאימו. 

מה אישה רוצה

הנסיך הצעיר יצא לציד יום אחד עם כמה מאביריו. והנה רואות עיניו איל לבן יפיפה, הוא פורץ בדהרה אחר אותו איל שמוביל אותו עמוק אל תוך היער, הוא משאיר את חבריו הרחק מאחור, כשלפתע הוא נכנס עם סוסו לתוך ביצה טובענית.

בעודו שוקע עמוק עמוק עם סוסו הוא מבחין במכשפה מכוערת עוברת בקרבת מקום.

הנסיך קורא לה לעזרה.

"אעזור לך בתנאי אחד" היא אומרת.

"כל דבר שתבקשי, אומר הנסיך.

"אני צריכה שתענה לי על החידה – מהו הדבר שכל אישה רוצה יותר מכל "

הנסיך ממשיך לשקוע בביצה, וחושב על החידה של המכשפה –

מה אישה רוצה יותר מכל ? אהבה ? חתונה ? כסף ויהלומים ? להישאר יפה וצעירה ? בגדים יפה ?

"לא יודע !! נו.. בבקשה תעזרי לי...אני אענה לך על החידה, רק שאני צריך זמן לחשוב טיפה"

המכשפה מסתכלת עליו, מתלבטת רגע ועונה לו –

"אני מוכנה לעזור לך ולתת לך עוד זמן לחשוב על החידה רק בתנאי שתבטיח לי להתחתן איתי עוד היום"

הנסיך מרגיש איך הוא עומד למות בעוד מספר רגעים ולכן בלית ברירה מבטיח לה.

המכשפה ממלמלת מספר מילות כשף והנסיך וסוסו לפתע מתרוממים באוויר ונחלצים מהביצה.

הנסיך עומד במילתו, לוקח איתו את המכשפה המכוערת לארמון ועוד באותו היום נושא אותה לאישה.

ואחרי החופה, כמובן מסיבה, הנסיך מסתובב באולם, על זרועו אשתו הטרייה,

שכל בגדי המלכות לא יכולים להסתיר את כיעורה הנורא...

והנה מגיע הרגע לעלות אל חדר הכלולות. הזוג הטרי נעלם אל תוך החדר.

והחדר יפה...מזמין כל כך, פרחים, נרות, אש בוערת באח.  הנסיך בקושי מעיף מבט, הוא צונח אל תוך כורסה ליד האח, כובש את פניו בידיו, לא מעז להתבונן באשתו...

מאחוריו הוא שומע את אשתו לוחשת  "אהובי, אנחנו בעל ואישה האם לא תרצה לתת לי נשיקה?"

לאט הוא מסתובב ורואה...  מדהימה! פשוט חלום...כל דבר במקום, פנים זכות וצעירות,

מותניים צרות, שיער בהיר ורך משתפל אל כתפיה,  הנסיך בשוק!

היא מחייכת ואומרת "הסרת מעלי מחצית הכישוף שהיה מוטל עלי.

כן, רק מחצית. מעכשיו אוכל להיות יפה מחצית מן היממה,

אבל במחצית השנייה עלי לחזור אל אותו גוף מפלצתי בו הכרת אותי לראשונה.

ובכן במה תבחר בעלי היקר, יפה בלילה, מכוערת ביום או להפך, מכוערת בלילה ויפה ביום".

הנסיך הצעיר, לא חושב פעמיים, עכשיו לילה, היא מולו יפיפייה, נראית כמו חלום,

מיד הוא אומר "יפה בלילה! "

משיבה לו אשתו היפה בכעס -  "הבנתי אותך. רוצה אותי יפה בלילה, רוצה להתענג על יופיי, בלי לחשוב שנייה איך אני מרגישה ביום כאשר אני מסתובבת בין כל הגבירים והגבירות, מכוערת ומעוותת. "

אומר הנסיך – "סליחה... אז תהיי יפה ביום ו...מכוערת בלילה".

כועסת האישה הצעירה -  " חצוף !! אתה רוצה להתהדר ולהתפאר ביופיי, לפני כל חבריך המלכותיים.

וממש לא אכפת לך ממני בשעות היחידות שבהן אנחנו יכולים להיות לבד. העיקר שכולם יקנאו בך !"

אומר הנסיך – "לא זה ממש לא כך...אז בסדר תהיי יפה בלילה... לא ! ..יפה ביום, לא נו בלילה...

נו...תהי מה שאת רוצה!!! "

פתאום מתמלאת האישה הצעירה באור קורן והיא נראית שלווה וחייכנית.

מחייכת אליו ואומרת לו – "יפה ! כל הכבוד ! באלו המילים הסרת מעלי את הכישוף כולו

גילית מה אישה רוצה יותר מכל ! "

ואומרים שמאז אותו היום אשתו של הנסיך הייתה

יפה גם ביום וגם בלילה, כפי שכל אישה נהיית כשהיא מרשה לעצמה להיות מה שהיא רוצה.

אולם יש כאלה שאומרים שמאותו היום אשתו של הנסיך הייתה יפה מתי שרצתה

ומכוערת מתי שרצתה, הכול שאלה מאיפה מסתכלים.

ועבורכם הגברים הכי חשוב ללמוד מסיפור זה –

לא חשוב אם האישה שלכם היא יפה או מכוערת, לפני הכל היא עדיין מכשפה…

אש על ההר

לפני שנים רבות, באתיופיה, חי לו בחור צעיר בשם דסטאו שעבד בעיר אצל סוחר עשיר בשם הפטום.

הפטום היה איש עשיר מאד אבל גם קמצן ורע לב. היה לו כל דבר שכסף יכול היה לקנות. ומרוב שהיה לו כסף הוא גם היה מאד משועמם. ולילה חורפי אחד, כאשר הרוח  הקפואה נשבה לה במישורים והפטום הרגיש משועמם במיוחד הוא קרא למשרת שלו דסטאו .

אמר הפטום: "מעניין כמה קור יכול בן אדם לסבול. אתה חושב שזה אפשרי לאדם לעמוד במשך לילה שלם על פסגת ההר בלי שמיכות בגדים או אש, ובכל זאת לא למות?"

אמר דסטאו : "אני מאמין שזה אפשרי אבל זה נראה לי דבר די טיפשי לעשות".

" אם אתה יכול לעמוד לילה שלם על הסלעים של הר אינטוטו, בלי אוכל, בגדים, שמיכות או אש, אני אתן לך עשרה דונמים של אדמה, בית גדול, ועדר פרות ועיזים. "

דסטאו הסכים להתערבות ויצא מן הבית בהתרגשות, אבל כעבור זמן קצר ההתרגשות עזבה אותו והוא התחיל להיבהל.

הוא ידע שעל פסגת הר אינטוטו, הרוח נושבת בלילה בצורה אכזרית ומקפיאה, ויש סכנת מוות ממשית.

בבוקר, דסטאו  הלך לראות איש זקן מן השבט שלו שגם כן חי בעיר, והוא סיפר לו על ההתערבות.

אני לא יודע מה לעשות, הוא אמר. אני מפחד.

אמר הזקן: אני אעזור לך. בצד השני של העמק, לא רחוק מן הבית שלי, יש סלע גדול שאפשר לראות אותו מפסגת הר אינטוטו. מחר בערב כאשר השמש שוקעת, אני אקים מדורה על הסלע.

כל הלילה תתבונן במדורה. אל תעצום את העיניים. וכאשר אתה מתבונן במדורה, תחשוב על החום שלה, ותחשוב עלי, על החבר שלך, שדואג לך ושומר על האש בשבילך.

דסטאו חזר הביתה בתחושה של שלווה ולקראת ערב התחיל לטפס על ההר לעבר הפסגה.

הפטום שלח משרתים שיעקבו אחריו ויוודאו שדסטאו  לא נעזר בשום דבר בשביל לשרוד את הלילה.

דסטאו  הגיע לפסגה, הוריד את הבגדים ונעמד בקור הלח בעוד השמש שוקעת.

בצד השני של העמק, במרחק רב, דסטאו  ראה את אור המדורה שהדליק ידידו, אור זורח כמו כוכב בחשיכה.

הרוח נהייתה יותר ויותר קרה, חתכה את הבשר שלו וחדרה לעצמות. הסלע שעליו עמד הרגיש כמו גוש קרח, וכל שעה הקור הלך וגבר. הוא התחיל להשתעל ולהתעטש, כל הגוף שלו רעד, הוא הרגיש שכל רגע הוא עלול להתמוטט, אבל הוא לא הוריד את העיניים מאותו אור קטן שהבהב ונצנץ דרך הערפל והזכיר לו שיש לו חבר שחושב עליו ודואג לו אוהב אותו ושמור על האש למענו.

וסוף סוף הגיעה הזריחה. דסטאו התלבש והתחיל לרדת מן ההר בלוויית המשרתים האחרים.

הפטום מאד הופתע. הוא היה משוכנע שדסטאו לא יעמוד בקור העז.

"אתה בחור חזק. איך עשית את זה?"

אומר דסטאו : "אני פשוט הסתכלתי על אורה של מדורה בצד השני של העמק".

"מה??!!!! אתה הסתכלת על מדורה??!!! אתה השתמשת באש! אתה מפסיד בהתערבות ואתה עדיין המשרת שלי ואני לא נותן לך אף פיסת אדמה".

דסטאו  היה בהלם! "אבל האש הייתה רחוקה, אני לא הרגשתי את החום שלה !"

"זה לא משנה. אתה השתמשת באש והאש הצילה אותך. אתה לא מילאת אחרי תנאי ההתערבות".

שמע את הסיפור שופט העיר ששמו היילו ומהיותו אדם שוחר צדק החליט לעזור לדסטאו.

כעבור מספר ימים היילו שלח הזמנות לכל עשירי העיר, לבוא אליו הביתה לסעודה גדולה. בין המוזמנים היו הפטום.

יום החגיגה הגיע וכל האורחים התיישבו על שטיחים רכים ומן המטבח הגיעו ריחות נפלאים.

והזמן עבר, והאוכל לא הוגש, ועוד שעה עוברת והאורחים כולם כבר ממש ממש רעבים, והערב ירד, ועדיין לא מגישים את האוכל. רק ריחות נהדרים ממשיכים לרחף מן המטבח החוצה.

וכולם נעים בעצבנות, מסתכלים אחד על השני בתימהון עד שהפטום לא מתאפק, הוא קם בכעס ואומר "היילו! מה פשר ההתנהגות הזו. למה אתה מזמין אותנו לסעודה ואז לא מגיש לנו כלום? "

"מה זאת אומרת?" שואל היילו. "אתה לא מריח את האוכל?"

"בוודאי שאני מריח, אבל להריח זה לא לאכול. אי אפשר לשבוע בריחות".

פניו של היילו נהיו רציניות מאד והוא אמר : "אם אפשר להתחמם מאש רחוקה אז בוודאי אפשר לשבוע מריח קרוב. בתיאבון לך הפטמום ! "

והיילו סיפר לכל האורחים המופתעים את הסיפור.

הבין הפטום שהוא עשה טעות והכריז על דסטאו  בתור בעליו של בית גדול, עשרה דונמים של אדמה, ועדר בקר. היילו בקש מן המשרתים להגיש את האוכל, והסעודה התחילה. 

לחצות את הנהר

שלושה גברים היו במסע רגלי ביער.

פתאום הגיעו לנהר רחב וסוער.

מאחר והיו צריכים לעבור לצד השני של הנהר, הגבר הראשון נשא תפילה

"בורא עולם, אנא תן לי את הכוח לחצות את הנהר".
והנה ישר – הבורא חיזק את כוחו, וכך הוא הצליח לשחות לגדה השנייה תוך שעתיים,

           (לא לפני שכמעט טבע פעמיים...)

אחרי שראה את זה, הגבר השני התפלל כך

"בורא עולם, תן לי את הציוד לחצות את הנהר".

והנה ישר – הבורא נתן לו סירת משוטים, זרועות ורגליים חזקות,
וכך הצליח לחצות את הנהר תוך שעה, לא לפני שהסירה כמעט התהפכה פעם אחת.

הגבר השלישי נשא תפילה שונה

" בורא עולם, תן לי את השכל לחצות את הנהר". 

ופווווף ! הבורא הפך אותו לאישה.

האישה הלכה עשרים מטר במעלה הנהר וחצתה את הנהר על הגשר תוך 3 דקות...

חמש כללים לגבר שמחפש אישה שתגרום לו אושר

חשוב שתמצא אישה שיש לה מקום עבודה קבוע,שתאהב ניקיון ושתדע לבשל

חשוב שתמצא אישה שתדע להצחיק אותך.

חשוב שתמצא אישה שתוכל לבטוח בה

חשוב שתמצא אישה יפה וצנועה

הכלל החמישי הוא הכי חשוב -

חשוב שארבעת הנשים הללו לא ידעו אחת על השנייה.

האישה המושלמת

נסרדין וחברו ישבו ושוחחו.

שאל החבר:

"אמור לי ידיד, האם מעולם לא חשבת להתחתן ?"

"בוודאי שחשבתי, ענה נסרדין", וסיפר:

בנעוריי גמלה בליבי החלטה למצוא את האשה המושלמת, ויצאתי למסע.
חציתי את המדבר והגעתי לדמשק.

שם פגשתי אישה יפת מראה ואצילת נפש, אך ענייני העולם הזה היו זרים לה.

המשכתי במסע והגעתי לאיספהאן .

שם פגשתי אשה מלומדת ומנוסה , אך תווי פניה לא היו יפים דיים

שמתי פעמיי לקהיר, ושם ידידי, הוזמנתי לסעודה בביתה של נערה יפהפייה וחכמה.

נערה זו שבתה מייד את ליבי."
"אז מדוע לא נשאת אותה לאישה?"

"למרבה הצער, גם היא חיפשה את הגבר המושלם"