אש על ההר

לפני שנים רבות, באתיופיה, חי לו בחור צעיר בשם דסטאו שעבד בעיר אצל סוחר עשיר בשם הפטום.

הפטום היה איש עשיר מאד אבל גם קמצן ורע לב. היה לו כל דבר שכסף יכול היה לקנות. ומרוב שהיה לו כסף הוא גם היה מאד משועמם. ולילה חורפי אחד, כאשר הרוח  הקפואה נשבה לה במישורים והפטום הרגיש משועמם במיוחד הוא קרא למשרת שלו דסטאו .

אמר הפטום: "מעניין כמה קור יכול בן אדם לסבול. אתה חושב שזה אפשרי לאדם לעמוד במשך לילה שלם על פסגת ההר בלי שמיכות בגדים או אש, ובכל זאת לא למות?"

אמר דסטאו : "אני מאמין שזה אפשרי אבל זה נראה לי דבר די טיפשי לעשות".

" אם אתה יכול לעמוד לילה שלם על הסלעים של הר אינטוטו, בלי אוכל, בגדים, שמיכות או אש, אני אתן לך עשרה דונמים של אדמה, בית גדול, ועדר פרות ועיזים. "

דסטאו הסכים להתערבות ויצא מן הבית בהתרגשות, אבל כעבור זמן קצר ההתרגשות עזבה אותו והוא התחיל להיבהל.

הוא ידע שעל פסגת הר אינטוטו, הרוח נושבת בלילה בצורה אכזרית ומקפיאה, ויש סכנת מוות ממשית.

בבוקר, דסטאו  הלך לראות איש זקן מן השבט שלו שגם כן חי בעיר, והוא סיפר לו על ההתערבות.

אני לא יודע מה לעשות, הוא אמר. אני מפחד.

אמר הזקן: אני אעזור לך. בצד השני של העמק, לא רחוק מן הבית שלי, יש סלע גדול שאפשר לראות אותו מפסגת הר אינטוטו. מחר בערב כאשר השמש שוקעת, אני אקים מדורה על הסלע.

כל הלילה תתבונן במדורה. אל תעצום את העיניים. וכאשר אתה מתבונן במדורה, תחשוב על החום שלה, ותחשוב עלי, על החבר שלך, שדואג לך ושומר על האש בשבילך.

דסטאו חזר הביתה בתחושה של שלווה ולקראת ערב התחיל לטפס על ההר לעבר הפסגה.

הפטום שלח משרתים שיעקבו אחריו ויוודאו שדסטאו  לא נעזר בשום דבר בשביל לשרוד את הלילה.

דסטאו  הגיע לפסגה, הוריד את הבגדים ונעמד בקור הלח בעוד השמש שוקעת.

בצד השני של העמק, במרחק רב, דסטאו  ראה את אור המדורה שהדליק ידידו, אור זורח כמו כוכב בחשיכה.

הרוח נהייתה יותר ויותר קרה, חתכה את הבשר שלו וחדרה לעצמות. הסלע שעליו עמד הרגיש כמו גוש קרח, וכל שעה הקור הלך וגבר. הוא התחיל להשתעל ולהתעטש, כל הגוף שלו רעד, הוא הרגיש שכל רגע הוא עלול להתמוטט, אבל הוא לא הוריד את העיניים מאותו אור קטן שהבהב ונצנץ דרך הערפל והזכיר לו שיש לו חבר שחושב עליו ודואג לו אוהב אותו ושמור על האש למענו.

וסוף סוף הגיעה הזריחה. דסטאו התלבש והתחיל לרדת מן ההר בלוויית המשרתים האחרים.

הפטום מאד הופתע. הוא היה משוכנע שדסטאו לא יעמוד בקור העז.

"אתה בחור חזק. איך עשית את זה?"

אומר דסטאו : "אני פשוט הסתכלתי על אורה של מדורה בצד השני של העמק".

"מה??!!!! אתה הסתכלת על מדורה??!!! אתה השתמשת באש! אתה מפסיד בהתערבות ואתה עדיין המשרת שלי ואני לא נותן לך אף פיסת אדמה".

דסטאו  היה בהלם! "אבל האש הייתה רחוקה, אני לא הרגשתי את החום שלה !"

"זה לא משנה. אתה השתמשת באש והאש הצילה אותך. אתה לא מילאת אחרי תנאי ההתערבות".

שמע את הסיפור שופט העיר ששמו היילו ומהיותו אדם שוחר צדק החליט לעזור לדסטאו.

כעבור מספר ימים היילו שלח הזמנות לכל עשירי העיר, לבוא אליו הביתה לסעודה גדולה. בין המוזמנים היו הפטום.

יום החגיגה הגיע וכל האורחים התיישבו על שטיחים רכים ומן המטבח הגיעו ריחות נפלאים.

והזמן עבר, והאוכל לא הוגש, ועוד שעה עוברת והאורחים כולם כבר ממש ממש רעבים, והערב ירד, ועדיין לא מגישים את האוכל. רק ריחות נהדרים ממשיכים לרחף מן המטבח החוצה.

וכולם נעים בעצבנות, מסתכלים אחד על השני בתימהון עד שהפטום לא מתאפק, הוא קם בכעס ואומר "היילו! מה פשר ההתנהגות הזו. למה אתה מזמין אותנו לסעודה ואז לא מגיש לנו כלום? "

"מה זאת אומרת?" שואל היילו. "אתה לא מריח את האוכל?"

"בוודאי שאני מריח, אבל להריח זה לא לאכול. אי אפשר לשבוע בריחות".

פניו של היילו נהיו רציניות מאד והוא אמר : "אם אפשר להתחמם מאש רחוקה אז בוודאי אפשר לשבוע מריח קרוב. בתיאבון לך הפטמום ! "

והיילו סיפר לכל האורחים המופתעים את הסיפור.

הבין הפטום שהוא עשה טעות והכריז על דסטאו  בתור בעליו של בית גדול, עשרה דונמים של אדמה, ועדר בקר. היילו בקש מן המשרתים להגיש את האוכל, והסעודה התחילה.